כתביו התורניים של ר' שלמה יהודה רפפורט

ביום ראשון, כ"ה לחודש תשרי, נערך במרכז זלמן שזר שבירושלים כנס לציון מאה וחמישים שנה לפטירתו של אחת הדמויות הבולטות בין משכילי גליציה, שלמה יהודה רפפורט (=שי"ר), הידוע גם כרבה של פראג בין השנים ת"ר-תרכ"ז (1840-1867). שי"ר היה סופר פורה והוציא תחת ידו כאלף עמודי דפוס מלאים בדברי חכמה ומחקר. אלא ששי"ר היה ביסוד חינוכו למדן גליצאי תלמיד-חכם, אשר בהשכלתו התורנית עשה שימוש משך שלושים שנות כהונתו ברבנות. בהרצאתי בכנס ביקשתי להאיר את דמותו כלמדן ולימים כרב-מבקר מבעד למעט הכתבים התורניים שהותיר אחריו. אני מצרף כאן את נוסח הרצאתי.

***

בין חיבוריו המוקדמים של שי"ר, נמצאת "אגרת נר מצוה", אותה כתב בשנת תקע"ה. אגרת זו, כאמור בכותרתה, נשלחה אל "איש צעיר לימים גדול בתורה ומפואר ביחוש, שנתחסד זה זמן מעט וישם חלקו עם אנשים המכנים עצמם חסידים". שלמה יהודה רפפורט, האברך בן ה-25 מלבוב, מאריך באגרת לתאר את קורות לימוד התורה בישראל. בחיפושו אחר המניעים להתפשטות החסידות בימיו, הוא מוצא אותם בין היתר בשינוי לרעה, כפי שנראה בעיניו, שחל בדרך הלימוד. לדבריו, ככל שחלפו השנים, הלכו ורבו הפלפולים ואלפי דינים חדשים ודעות שונות מילאו את העולם. ואף הסבר פסיכולוגי הוא נותן לכך:

"יען רצו כל אחד מהם להוסיף על אשר לפניהם ולהיות גם הם בחבל המחברים. וכאשר מצאו כי כל הפלפולים האמתיים והנוטים לאמת כבר נאמרו ונשנו בספרים הרבה, הוכרחו ללכת בארחות רחוקות ונפלאות לא עבר בהן עוד איש, ושמו בדברי הקדמונים ז"ל מחשבות לא חשבון ולא עלו על לבם, ויחזו משאות שוא ומדוחים...".

ואחר תיאור ארוך של נזקי הפלפול, הוא מפטיר באנחה מעומק הלב:

"הוי, רועי ישראל! עד מתי לא תפקחו עיניכם על המכשלה הזאת? אתם חשבתם להגדיל תורה ולהאדירה בפלפוליכם, והנה בהם יפעת יקרתה לארץ תשפילו".

בימים אלו ממש, עוסק האברך הצעיר בהתקנת כתבי חותנו, הגאון בעל "קצות החושן", והבאתם לדפוס. עם השלמת העבודה בדמות ספר "אבני מלואים", שיצא לאור בשנת תקע"ה - 1815, הוא מקדים דברי מבוא בשבח המחבר וספריו:

"נודע היתרון הרב אשר לספרים ההם (='קצות החושן' ו'שב שמעתתא', ספריו הקודמים של חותנו) על זולתם, כי חבורי רבנו הגאון ז"ל בדרכיהם ישמרו אורח עולם, דרכו בו גדולי הראשונים, לא יתפארו בראש הומיות במגדלים ברוח מעופפים, ובדבריהם לא רק אל עומק מזימות יראו, כי אם את האמת לבד למטרה להם ישימו. בכל רוחב לבב המחבר לא עשה לו כנפים לעוף בשמים, מבלי הצג כף רגלו על יסוד מוסד".

ביקורת זו על הפלפול יכולה לשמש בעבורנו שער להבנת תהליך התמשכלותם של נערים צעירים, כפי שהיא עצמה שימשה להם כצעד הראשון אל מעבר לגבולות בית המדרש. אני מדגיש בלשוני 'נערים צעירים', על אף שאין ידוע לנו דבר מפורש על ארבע ועשרים שנותיו הראשונות של שי"ר ופעלו אז, מתוך השוואה עם קורותיהם של משכילים אחרים בני הזמן. דרך כלל, שנות הנערות המוקדמות, בהן ישבו הצעירים בבית המדרש חופשיים מעול הפרנסה, היו השנים הנאותות ללימוד עצמי ועניין אישי בתחומי דעת חדשים. בייחוד בכל הנוגע לשי"ר, כבר העיר מכובדי דר. שיפריס בעבודתו, כי חיבורו הראשון שיצא לאור בשנת 1814 ונושא אופי משכילי מובהק, מעיד על תקופת הבשלה מוקדמת יותר.

ביקורת על הפלפול אינה דבר חדש בבית המדרש, והיא מן הקולות הקבועים המלווים את לומדי התורה. אלא שבמפנה המאה ה-19 היא נשמעת לצד חדירתה של מתודה חדשה בלימוד התלמוד, זו שתוך זמן קצר תקבל את השם 'חכמת הביקורת' ואף תהפוך לתחום ידע עצמאי - היא חכמת ישראל. הלומדים החלו לגלות עניין בבירורם של גירסאות מדויקות, בבחינת הטקסט על פי בסיס לשוני מקצועי - הן בעברית והן בהשוואה ללשונות זרות - בהשלמת היריעה הריאלית לתכני הלימוד, ומעל הכל - בפרספקטיבה היסטורית.

ר' צבי הירש חיות, ידידו ולימים יריבו של שי"ר ושותפו לדרך ההשכלה התורנית והרבנות, עומד על אופיו הייחודי של לימוד התורה הנכון לדורו, וכותב בהקדמה לספרו 'דרכי ההוראה' שיצא לאור בשנת 1843: "כי נוסף עתה החוב על המתבוננים לדעת קורות האומה מאז וערך מצבה להעם אשר ישבו בקרבם, וכן לדעת חכמת הבקורת אשר פרצה בזמננו מעל לגבול, ועמלו הבונים לברר האמת מתוך השקר והתבן מתוך הבר ואוכל מתוך הפסולת... ושתי אלו החכמות עוזרות, היינו חכמת קורות העתים וחכמת הבקורת". במכתב משנת 1830 מעודד שי"ר את ר' צבי הירש חיות, שכבר כיהן אז ברבנות מחוז ז'ולקייב, לחבר ספרים בשני תחומים: "בדינים והלכות לחדשם בלשון צח, על דרך לשון ספר היד ולהסיר מהם כל קוצי הספיקות והמחלוקת", וכן "בפירוש ספרינו הקדמונים אשר חלק רב בהם עוד כספר החתום, כמו ספרי הירושלמי ומכילתות וספרי, כל אלה יחכו עוד לחכם לב ואמיץ כח כמוהו, להבין בכל תיבה ועניין את המתייחס להם".

הגהות שי"ר לספר "אבני מילואים" מאת חותנו

נראה שמגיל צעיר מאוד עיצב גם שי"ר עצמו את לימודו ברוח הביקורת ובשלילת הפלפול. אל ספרו של חותנו, אותו התקין לדפוס, צרף שי"ר כ-15 הערות קצרות שבהן נשא ונתן בסוגיות הגמרא. אלו שולבו בין מפתחות הספר, כמעט בהצנע, אך שי"ר ייחס להם חשיבות רבה: הייתה זו עדות מודפסת בספר תורני חשוב לרמת ידיעותיו בתלמוד. במסע חיזוריו אחר כס רבנות, החל משנת 1832, הפנה שי"ר שוב ושוב את התוהים על קנקנו לעיין בהערות אלו וללמוד מהן על יכולותיו הלמדניות, כפי שמתנגדיו דאגו להפחית מחשיבותן. אף בדרשתו הראשונה בטרנופול, שהוקדשה בחלקה להשקטת קולות ההתנגדות, ציין שי"ר את הערותיו אלו לשבח.

שער הספר "אבני מלואים" שיצא לאור בשנת תקע"ה, 1815
שער הספר "אבני מלואים" שיצא לאור בלמברג תקע"ה, 1815​​​​​​

סגנונו ותכניו של הספר שאליו צורפו, אינם מאפשרים למצוא בהערות משום כתיבה משכילית-תורנית מובהקת, ואולם ניתן במידת-מה לאפיין בהן את דרך לימודו של שי"ר. בולטת מאוד התייחסותו המכרעת לדעת הרמב"ם, על לשונותיו ודיוקיהן; בבקשו מקור בדברי הרמב"ם לשיטה שיוחסה לו, מציע שי"ר הבחנה לשונית בין דבר הנעשה "מדעת" לבין דבר הנעשה "מדעתו של אדם". לדבריו, 'מדעת' היינו בידיעתו של אדם, ואילו 'מדעתו' היינו מרצונו של אדם. את הצעת הדברים הוא חותם באמרו: "שמור זה הכלל בידך, והוא מיוסד גם כן על עומק דקדוק הלשון". באופן כללי, עיקר עיסוקו בהתקנת גירסאות מדויקות, בהתחקות אחר מקורות מדויקים להלכות ובמיפוי שיטתי של דעות הראשונים.

סגנון ההערות הוא רבני מסורתי, ורובן מסתיימות בחתימות מקובלות: "ודוק" או "והבן". הערה אחת ארוכה במיוחד, שעליה כנראה התנצל בראש דבריו על ש"לפעמים הנטיה אל המורגלות אשר כוחה רב בימי הבחרות הטתני מן הדרך לבחור בפלפול הנהוג", חותמת בקריאה הבטוחה: "ודוק היטב והבן כי נכון הוא". שלושים שנה לאחר מכן, יקניט שי"ר את נחמן יצחק פישמן יריבו ויכתוב לו: "עוד לא עזבת מנהגך לכתוב גם אליי ודוק והבן, את מי תורה דעה?"... יש מן האירוניה בכך שדווקא פלפול זה לא עמד לימים במבחן הביקורת, כאשר הראה רבי יחיאל יעקב ויינברג בעל "שרידי אש" כי הוא נועד מעיקרו ליישב דברי תוספות שתמיהתם נובעת מטעות סופר שנפלה בהם. על אחת מהערותיו שם שנמצאה גם בספר "ישועות יעקב" של הרב אורנשטיין מלבוב, טען שי"ר שהיא 'נגנבה' ממנו, וייתכן שטענה זו היא מקור ההשמצה שקנתה שביתה בין משכילי גליציה על היות ספרו של רבה של לבוב 'גנוב' מספרי אחרים.

הביקורת על הפלפול עולה מדרגה

ככל שהעמיק עיסוקו של שי"ר במחקר היסטורי, כך התעצמה ביקורתו על הפלפול ואף הלכה והקדימה את תקופת מושאה. אם תחילה ביקר שי"ר את "דרך המחברים החדשים", הרי שבאגרת משנת 1826 מצא את שורשי הפלפול הבלתי-ראוי כבר אצל חלק מאמוראי בבל. את דברי הגמרא שמנתה בין תחומי לימודו של רבן יוחנן בן זכאי "דבר גדול - מעשה בראשית ומעשה מרכבה, דבר קטן - הוויות אביי ורבא", פירש שי"ר: "הפלפול הדחוק והעצום". האגרת פורסמה שבע שנים לאחר מכן בכרך הראשון של כתב העת "כרם חמד", בהשמטות רבות, והיא עוררה ביקורת רבה על הזלזול בתלמוד הבבלי שהשתמע ממנה. אגרת זו הייתה בין המכשולות הרבים שהיה על שי"ר לצלוח בדרכו אל הרבנות, והוא אף נדרש להתנצל עליה בפני רבי משה סופר, בעל "חתם סופר" שעמד לימינו. שמשון בלוך ידידו אף גילה את אזניו שהיה בדעת הרב אורנשטיין מלבוב לתמוך ברבנותו, אלא שהובאה האגרת לעיונו ובשל כך נמנע מתמיכה בו.

ארבע שנים לאחר פרסומה הופיעה בכרך השלישי של "כרם חמד" אגרת נוספת מאת שי"ר, ובה דברי התנצלות והבהרה. הוא מלין על שדבריו הוצאו מהקשרם, וטורח לפרשם על ה"פלפול שלא כהלכה, חידושים ופלפולים שאין בהם אחרית תועלת, והם רק מראים חידוד השכל ולא יותר". גם במכתב פרטי ששלח אל שלמה רוזנטל מפסט בשעה שהתמודד על רבנות פראג, התנצל שי"ר על האגרת ב"כרם חמד" והדגיש שאין כוונתו, חלילה, על התלמוד הבבלי עצמו, כי אם על המתפלפלים בו שלא כהלכה. אחר שנחה דעתו על שהניח דעתו של מכותבו, אף התפאר בדבריו הראשונים וכתב לו: "ואף גם זאת לא עתה אבוש, ולא עתה פניי יחוורו בראותי מעשי ידי, ובאמת ככוחי אז כוחי עתה למלחמה עם המפלפלים ללא אמת וללא תועלת".

נראה שדימויו של שי"ר כאויב הפלפול היה רווח בין הצעירים ששיחרו את פניו, עוד בתקופת לבוב. בשנת 1832 שהה בקרבתו צעיר מוכשר כבן 16, זכריה יולס שמו, שקיבל ממנו תורה וחכמה. יולס הרבה להתכתב עם חכמי דורו ונהג מנהג גאון מילדותו. בספר תשובות שלו - זכר ישעיהו - השתמרו שני מכתבים ששיגר אל שי"ר בשנה זו, ובהם המשך כתוב לשיחות על פה שניהלו בדברי תורה. אגב עיון בסוגיית מכירת מעשר בהמה, יולס פותח קטע אחד בהצעת דברים: "בדרך פלפול הישן נושן יש להוכיח ש...", ואחר מילים ספורות הוא מתנחם על דבריו וחותם "אך אין רצוני להעלות פה על המכתב שלבי ולבו יודעין וכו'...". נראה שיולס הכיר את שיחו של שי"ר ואיבתו לפלפול, ואמנם אין רצונו לוותר על הפלפול שעלה בדעתו, אך הוא ממהר להקדים את שי"ר בהשמעת הביקורת עליו.

אין לדעת עד היכן היה מתרחק שי"ר מן הלימוד המסורתי, לולי מצוקת הפרנסה שהביאה אותו אל משרת הרבנות. נראה אמנם שמעודו לא עזב שי"ר את לימוד הגמרא והפוסקים, ויפה לעניין זה תיאורו את קורות בנו, במכתב לשד"ל משנת 1832: "בני דוד יחי וישכיל איננו לומד לשון זר בשום בית הספר אשר לעמים, כי פחד אפחד פן ידיחוהו רעיו ההולכים שמה אשר אין עושה טוב בהם אין גם אחד, ועיקר למודו כעת הוא בגמרא ופוסקים, ואני לומד עמו בכל יום בבוקר השכם טור יורה דעה עם בית יוסף, ושולחן ערוך עם ט"ז וש"ך". ועם זאת, ללא ספק, דווקא תפקידו הפעיל כרב 'החזירו' במידת-מה אל בית המדרש.

שי"ר כפוסק הלכה

לא רבות הן תשובותיו ההלכתיות של שי"ר, והמעט שבידינו טרם כונס, ואף טרם נחקר למעט תשובותיו בענייני השעה ובפרט אלו העוסקות במלחמתו ברפורמה. אני מקווה בעזרת ה' להקדיש זמן לכינוס כתביו ההלכתיים, ולענייננו אסתפק עתה בתיאור קצר של כמה מתשובותיו, לצד המאפיינים הייחודיים שלהן כיוצאות תחת ידו של רב-מבקר.

ידידו של שי"ר, הדיין והחוקר ר' חיים נתן דמביצר הדפיס בשנת 1852 ספר בשם "מגיני ארץ ישראל", הכולל אסופת מכתבי רבנים על החובה לתרום את מעות קופת "רבי מאיר בעל הנס" לעניי ארץ ישראל. הבריח התיכון הסובב את מכתבי הרבנים הוא תקנת קדמונים - רבי יוסף קארו ורבי משה אלשיך - שלא להשתמש במעות קופת רבי מאיר בעל הנס לצרכים אחרים. הרב דמביצר שלח את ספרו לשי"ר וביקש את תגובתו. יותר משנה לאחר מכן השיב לו שי"ר במכתב תשובה ארוך מאוד, שכולו מסע בילוש למקורה של תקנה זו. בהרצאה קולחת ובנויה לתלפיות עוקב שי"ר אחר המכתבים שהופיעו בספר, ומראה כיצד כל המכתבים בנויים זה על זה, המאוחר נשען על הקודם, בעוד המקור הראשון לכולם אינו מביא שום אסמכתא לדבריו. המכתב הראשון הוא של ר' לוי יצחק מברדיטשוב, ושי"ר מתגונן מהביקורת שעשויה להישמע על דבריו, כביכול שורש דבריו בשנאתו לחסידים. לשם כך הוא מעתיק את לשון מכתבו של ר' לוי יצחק, עם דברי המכתבים המאוחרים לו, ומציגם כבנויים כולם ללא מקור. התשובה שעיקרה הלכתית, הופכת בידיו של שי"ר לבירור היסטורי, הן לנסיבות גלגולה של "קופת רבי מאיר בעל הנס", הן לגלגולי מכתבי הרבנים.

אופייני במיוחד נימוקו של שי"ר לעצם הצורך בבירור ההיסטורי המדויק של התקנה בדבר מעות ארץ ישראל. הוא מסביר לדמביצר, שאין לקבל דבר נכון מצד עצמו אם אינו עומד על יסוד היסטורי מוצק, "כי אין ראוי לנו עם ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש ללכת בדרכי כת נודעה בעמים אשר יאמרו כי תכלית כל דבר אם טובה היא תכשיר את האמצעיים המובילים אליו". אך יתירה מזאת, אם נזנח את הבירור ההיסטורי של תקנות הלכתיות, כי אז קרובה הדרך אל מגמות הרפורמה, וכדוגמה הוא מציין את אסיפות הרבנים בברונשווייג ובפרנקפורט, וחושש שאלו יאמרו: "ראו כי גם עתה מחדשים להם המאמינים בתורה שבעל פה עוד קבלות בדויות ומייחסים תקנות וחרמות לאיש גדול אשר חי לפני שלוש מאות שנה ולא ידע מהן דבר ולא חצי דבר".

אגב דיונו בשאלת מעות ארץ ישראל, טורח שי"ר לברר דבר נוסף, שיש בו כדי ללמדנו על תפיסתו את הרבנות וסמכותה בימיו. הרב דמביצר ביקש לעגן את החובה לתת את מעות הקופה לעניי ארץ ישראל בסמכותם של חכמי ישראל לכפות על הציבור הוראות בדיני ממונות, מכוח הכלל "הפקר בית דין הפקר". שי"ר מאריך להוכיח שאין כלל זה אמור כי אם בבית הדין הגדול שבירושלים, או בחכמי ישראל בתקופת התלמוד הנהנים מסמכות דומה לזו של בית הדין הגדול. נימוקו העיקרי, מעבר להוכחות מן המקורות, הוא בצורך העקרוני בצמצום סמכויות בתי דין וחכמים מקומיים בדורות שבהם רבו המחלוקות.

בתשובה נוספת שכתב כחודש לאחר מכן, נשאל שי"ר על ידי רבה של קהילה קטנה, האם להתיר בניית בית הכנסת בשבת על ידי נכרים העובדים בקבלנות. שי"ר פותח בקושי להתיר זאת, לאחר שהדבר נאסר כבר על ידי רבנו תם. השואל ביקש להישען על דבריו של בעל "באר היטב", מנושאי כלי ה"שולחן ערוך", ואף כאן שי"ר מוביל את מכותבו למעקב אחר תהליך הכתיבה של הטקסט שבמקור. הוא מראה כיצד מקורה של ההלכה המופיע שם אינו בהלכות שבת, כי אם בהלכות חול המועד. בחול המועד הותרה מלאכה לצורך דבר האבד, ולפיכך הותרה בניית בית הכנסת בחול המועד, אם קיים חשש שהדבר יעכב או אף ימנע את השלמת הבנייה. בעל "באר היטב" הזכיר בהלכות שבת את ההלכה שנאמרה בחול המועד, אך השמיט שלוש מילים חשובות: "דהוי דבר האבד". אף כאן, בא שי"ר ומנתח את הטקסט, מצביע על חולשתו ומשכך דוחה את דבריו להלכה.

שי"ר נוטה לאסור את בניית בית הכנסת בשבת, אלא שהוא מהסס בדבר. השואל תאר את המצב במדינתו, שבה נוהגים יהודים לשכור גויים לבניית בתים פרטיים אף בשבת. משכך, שמא עיכוב בנייתו של בית הכנסת דווקא, תוליד בקרב המון העם זלזול בהלכה, באמרם "מאי אהנו לן רבנן, כלום שרו לן וכו', והם מכבידים ומחמירים כמאז, ואינם מניחים לנו גם להתפלל בציבור". מסקנתו אפוא היא בעצה גמישה לשואל, לבחון את הדרך הנאותה על פי מדת הנחיצות של בית הכנסת החדש.

במסגרת מכתב הסכמה לספר המתעד רישומי מצבות בבית העלמין בפראג, נזקק שי"ר למנהג בית הכנסת 'אלטנוי' בעירו, לכפול את אמירת 'מזמור שיר ליום השבת' בקבלת השבת. הוא מביא את ההסבר העממי התולה זאת במעשיית הגולם שברא מהר"ל מפראג, אשר בכל שבת היה שובת מפעילות עם אמירת מזמור שיר, ופעם אחת שכח מהר"ל להשביתו, ולפיכך עשה זאת אחר אמירת מזמור שיר וחזרו העם ואמרו בשנית. כצפוי, שי"ר דוחה זאת בביטול מוחלט, אגב שלילה חריפה של מעשיית הגולם. אף כאן, כדרכו, הוא מציע הסבר היסטורי: אל פראג הגיעו מאות שנים קודם לכן משפחות מירושלים, שבה מנהג קדום עוד מזמן התנאים לתקוע שלוש פעמים בערב שבת, לשם קבלה הדרגתית של השבת. אלו השרישו שריד של המנהג הירושלמי בפראג, ומתוך כך נולדה האמירה הכפולה של 'מזמור שיר'.

"גידולים שגידלתי"

לאורך שנותיו הרבות כרבה של פראג, אחד ממוקדי פעילותו של שי"ר היה מאבקו בתנועת הרפורמה, הן בגירסתה המערבית בדמות אסיפות הרבנים, והן בגירסתה המזרחית בדמות כתביהם החריפים של יהושע העשיל שור, עורך "החלוץ", ובני חוגו.

יהושע העשיל שור, המשכיל הגליצאי הרדיקלי, בערוב ימיו
יהושע העשיל שור, המשכיל הגליצאי הרדיקלי בערוב ימיו

רבים מידידיו התפלאו על המשאבים הרבים שהשקיע בפולמוס, והפצירו בו שוב ושוב שיחדל ויתמקד בעריכת כתביו. במכתב מלא-עניין ששלח אל שד"ל בשנת 1860, שנת ה-70 לחייו, נזקק שי"ר לתמיהת שד"ל על עסקו בפולמוס עם כותבי "החלוץ", ודבריו חושפים טפח מדימויו העצמי של שי"ר כמחוללה של שיטה חדשה בלימוד התורה:

"הלא ידעת גם שמעת, כי כמעט כל דורש ומעיין בספר מאחינו בני ישראל יחשבני לאבי כל חורש וחושב בידיעת הבקורת, ולוטש כלי מלחמה נגד פתיים או מתחכמים, מותעים או מתעים, לכלול ולערב זמנים ומעשים ואנשים מאוחרים עם הקודמים להם בכמה מאות שנה".

המעמד הזה, כאבי שיטת הבקורת, מביא עמו כבוד גדול מצד המעריכים את פעלו, אך יש גם כאלו אשר

"יחשבו לי זה לעוון, ויתאמרו כי על ידי התפשטות ידיעה זו, אין דבר נצב חזק עוד על עמדו. ואיזה מצעירי הדור אולי יהרסו לעלות גם אל זמנים ואנשים קדמונים באמת ומתקבלים לכלל ישראל, ויבזו אותם למען יעשו פרצים בסייגיהם או גם בקבלותיהם".

שי"ר משקיף ממרום שנותיו על צעירי החלוץ, ורואה בהם את בבואת עצמו בצעירותו אך ללא הסייגים האמוניים שהטיל על עצמו. בזכרו את פעילותו הרבה בין צעירי דורו, הוא תוהה לעצמו בקול, שמא:

"רבים יעמיסו עליי עוון אלה החטאים, באמרם זה פרי הבקורת אשר הולדת וטפחת וריבית, ועתה איככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי?".

בשל כך הוא אנוס לצאת למלחמה נגדם, חרף גילו המופלג וחלף עבודתו המדעית החשובה.

גורלם של מגידי חדשות לא פסח על שי"ר, ואף הוא, אחר שנות יצירה פוריות וסוערות, ראה בין נטיעות ערוגתו שתילים אשר לא עלו על דעתו.