הקרנבל והיהודים // מנחם מענדל רוזנפלד

ב"ה

התחפושות והאוירה הקרנבלית בפורים: בין אשכנז לספרד

הקרנבל הונציאני, על מחזותיו, על דמויותיו ועל האוירה הצבעונית שבו, חדר לתוך המרחב היהודי בצורות שונות. אחת מן הצורות האלה, הן חגיגות חג הפורים - חג של "ונהפוך הוא" - שהתאים לשמש ככלי לקליטת אותה תרבות של התפרקות הממסד החברתי והיפוך הסדרים והמעמדות. זהו הרקע לתשובת מהר"י מינץ, רבה של האשכנזים בפאדובה במאה הט"ו, אודות ה"פרצופין", הלא המה התחפושות הקרנבליות שאומצו, כאמור, במרחב היהודי איטלקי לתוך חגיגות הפורים.

באותה תשובה מתיר מהר"י מינץ (שו"ת, סי' י) להתחפש "בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים בפורים". הוא אף כותב בשפה חריפה כנגד מי ש"מדבר ומהרהר אחר מיטתן של גדולים וחסידי עולם זצ"ל" ואוסר על ההתחפשות בפורים.  

מנהג זה, שראשיתו אצל יהודי איטליה, חדר למרחב המזרח אירופי, ופוסקי ההלכה שם נדרשו גם הם לסוגיה זו. במאה הט"ז נדרשו רבי משה מאט (בעל 'מטה משה'), רבי משה איסרליש (דרכי משה) רבי יואל סירקיש (בית חדש) ואחרים לסוגיה זו. כל אחד, בסגנונו הוא, התיר - אם כי בהסתייגות - את המנהג הקרנבלי הזה.

המנהג הזה אכן התקבל ונעשה נפוץ אצל כלל הקהילות האשכנזיות, כך מתאר רש"א מלונטשיץ בדרשתו (עוללות אפרים ח"ב סי' ש"ט): "ישנו את טעמם ומראיהם לתת על פניהם מסוה עד שנהפך איש אחר ואין לו מכיר, כי לכולם היו חליפות שמלות היו לנשים, וכל הנשים יתנו על פניהם כסות עיניים". גם במנהגי וורמייזא (סי' רי"ח) - שחובר במאה הי"ז - מתאר שאנשים "תיכף בהתחלות המגילה... בחורים ונערים משנים בגדיהם ומשימין פרצופין על פניהם... והבתולות כולן הולכות במלבושי יו"ט,  ואחת לובשות בגדי כלה, ושפיל בראשה, והיא הנקראת מלכה ע"ש אסתר המלכה...".

בעצם, מנהג זה הינו ביטוי אחד מתוך כמה לאוירת הקרנבל הפורימית כולה. במילים אחרות: ה"ונהפוך הוא" - שהוא תוכנו המסורתי של החג - התמזג מיזוג מושלם ברוח הקרנבל האירופי. גם שם - בפורים - הפכו החלשים, המאוימים, למנצחים הגדולים, עד כי "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". גם שם האופי המשוחרר של החגיגות, נתן הכשר זמני למעשי איבה היתוליים כלפי אויבים מהעבר ושולטים בהווה. גם פה יכולים החלשים להפוך את היוצרות פעם בשנה, ולהיות לזמן קצוב החזק, הלא מוגבל, שבכוחו להשמיד, להרוג ולמחוץ את דורשי רעתו. 

מעניין הדבר, שבעולם מקביל, עולמה של יהדות ספרד לענפיה השונים, אין כל זכר למנהג התחפושות. כותבים תורניים ספרדיים, עמדו בדבריהם (למשל: כתר שם טוב [גאגין], הרב יוסף משאש, הרב מאיר מאזוז) על כך שמנהג זה - והאוירה שסביבו - לא חצה את הגבול אל המרחב הצפון אפריקני בפרט והספרדי בכלל. כך, למשל, ב"מנהגי יהדות בבל" (ירושלים תשכ"ז, מנהגי פורים) נאמר ש"מנהג ההתחפשות לא היה נהוג בבבל כלל". ב"סנסן ליאיר" (שו"ת, סי"ג) הרחיב הרב מאזוז ופירט את הדברים. הוא כתב ש"מנהג התחפושות... מנהג מאוחר הוא אצל אחינו האשכנזים... ובעדות המזרח לא ידעו ממנו עד התקופה האחרונה. ועיין בבן איש חי הלכות פורים שאינו מביא מנהג זה. וכן באי ג'רבה ובערי תוניסיה לא הכרנוהו עד דור אחרון".

חגיגות הפורים - הולנד המאה הי"ז

חגיגות הפורים - הולנד המאה הי"ז

התעלות רוחנית - ויתור על הנורמטיבי?

הסבר להבדל בין הגישות השונות, אפשר למצוא מתוך ביאורים חסידיים למנהג ההתחפשות: בעל 'מאור ושמש' מדבר על כך שהתחפושות מבטאות את השינוי שעובר האדם ביום הפורים. הנה דבריו (משפטים, ד"ה מלאתך ודמעך): "ראוי ליתן טעם לשבח על מנהגן של ישראל ללבוש מלבוש נכרים בפורים... בכל שנה ושנה בימי הפורים האלה מתנוצץ אור החכמה ומופיע על כל העולמות יותר מיום השבת, ובשבת אנו מחליפים לבושנו, מפני שבשבת אנו יוצאים מעץ הדעת ונדבקין בעץ החיים, שאור החכמה מופיע בשבת, על כן פושטין לבושי חול שהן כתנות עור, ולובשין בגדי שבת... ונעשה מעור אור. ובפורים, שאור החכמה מופיע יותר מבשבת, על כן המנהג הוא להלביש בגדי נכרים, להראות שעל ידי לבושין אלו יוכל האדם להדבק בעץ החיים...   ולזה אמרו חז"ל חייב אינש לבסומי בפוריא שיהיה לו חלק מה". שינוי הלבוש משמעו, איפוא, המעבר מ'עץ החיים' ל'עץ הדעת'. השתנות האדם.

כיוצא בזה מסביר הרה"ק ממונקאטש בספרו 'שער יששכר' (מאמר ימי ששון אות מ"ד). הוא אף מוסיף ומסביר שהתחפושות מבטאים את ביטולו של ה'אני' המוכר של האדם: "נוהגים לעשות בפורים שינוי בגדים וצחוק דליצנותא. ויתפלא לכאורה למה דווקא בפורים עושים זאת, שמחה של שחוק, ולמה לא כן בשאר המועדים, שהם מצות עשה מן התורה, ואין עושים השמחה בדרך צחוק? ויש לומר בזה... בפשיטות... כיון שבפורים הוא הסרת השכלי, וביטול הישות מהאדם שלא יחשב לדבר מה.

"על כן עושין מיני צחוק, והוא בחינת קטנות, והסרת השכל הישר והדעת השוקל, רק בצחוק ובדיחותא שהוא הבסומי. וגם עושין צחוק ממעשי בני אדם בכללות ופרטות, שהצחוק הוא ביטול האדם מחשיבותו וישותו עד שאינו נחשב לדבר מה, והיינו כדברי המהר"ל מפראג הנזכרים ("בפורים הציל אותם השי"ת מהמן בשביל שאין האדם נחשב לדבר מה, לפיכך צריך לבסומי בפוריא... וכאשר הוא מבוסם... אז מה האדם נחשב, כאשר מסולק ממוח השכל... שכל אשר לו משתה ושמחה יותר - אינו נחשב לכלום, ואינו דומה ליו"ט... כי אין השמחה ביום טוב רק שיהיה כח לנפש...").

לאמר: עומדת כאן לדיון שאלת ההתחברות אל הנשגב, אל הבלתי מושג. בתפיסה האשכנזית אין ברירה אלא 'להתחפש'. חייב האדם לצאת מעצמו, מה'אני' המוכר שלו, כדי להביא את עצמו ליכולות לגלות רמות רוחניות גבוהות יותר בתוכו. כך היו פני הדברים בקרנבל המקורי, ורעיון זה קיים - אם להרחיב את משמעות הדברים האמורה לעיל - גם בהגות חכמים אשכנזים.

בהגות הספרדית, לעומת זאת, רואים את ההתעלות כְמה שבהכרח צריכה להיות מחוברת וקשורה למציאות היומיומית הפשוטה. אצטט דברים שנכתבו בקשר לכך (מ. אביטן, "מעטה של אלילות"):  "חכמי ספרד מבקשים לקיים את סעודת הפורים... כחוויה מציאותית אמיתית ולא דמיונית. למעמד זה איננו יכולים להגיע במציאות מדומה של תחפושת. אנו צריכים להיות נוכחים בעצמיות שלנו ולחוש את ה'אני שלי' בסעודה, לא כמי שמחופשים לאחרים או כשיכורים שאינם שולטים במעשיהם".

ראיית הנשמע במתן תורה - הויכוח העתיק על ההתעלות 

תוספת הסברה לרעיון זה, המבחין בין שתי תפיסות של הדרך להתעלות, אפשר למצוא בפרשנות חסידית למחלוקת תנאית: רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו בפירוש הפסוק "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים". ר"י סבר שהפועל 'רואים' מתייחס ל'לפידים' ולא ל'קולות'. נימוקו הפשוט: קולות אי אפשר לראות. ר"ע חלק וטען שהפסוק מתאר נס שאכן אירע במתן תורה - "רואים את הנשמע". ביאור קבלי דרושי מאוחר (המופיע ב'לקוטי תורה' לבעל התניא וב'נפש החיים' לר"ח מוולוז'ין גם יחד) מסביר ש"ראיית הנשמע" הוא ביטוי לחוויה הרוחנית העזה שחוו במתן תורה. מה שהיה עד אותו רגע בתחום הידע והלמידה הפך להיות למשהו חזותי ומוחשי הרבה יותר.

הנה הדברים במקורם (לקוטי תורה במדבר י, ג): "במתן תורה היו רואים את הנשמע ושומעין את הנראה, דהיינו מה שהיה בבחינת שמיעה מרחוק, שהוא בחינת ההעלם, בא לידי גילוי וראיה. ומה שהיה בבחינת ראיה והשגה, נסתלק לבחינה העלם, בחינת שמיעה...". במילים אחרות: אותם דברים 'שמיעתיים' - חוויה אינטלקטואלית במקרה הטוב - הפכו ברגע זה להיות 'ראייתיים'. האמונה / הידיעה הדתית שהיתה מנת חלקם, הפכה לחווייתית - חושנית.

על בסיס ביאור זה, נבנה נדבך נוסף וניתן הסבר למחלוקת התנאים (לקוטי שיחות ח"ו עמ' 119 - 124): רבי עקיבא, החוזר בתשובה בעל הכיסופים (זה ש"כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנה"), חושב על מתן תורה במושגים כאלה. במושגים של הריסת הסדר הקיים לטובת הכנסת רוח אלוקים לעולם. לכן, לדעתו, מתן תורה מחייב מצב של "רואים את הנשמע", רק כך יכול להתחולל מתן תורה.

רבי ישמעאל, כהן (גדול בן למשפחת כהנים גדולים, ראה שטמ"ק לחולין מ"ט, א אות ט; סדר הדורות בערך ר"י בן אלישע), זה ש"גדל על ההר", לא מבקש את המהפכות. להיפך, בעיניו עבודת ה' מתקיימת בעולם הנורמטיבי. לתוך אותו עולם מוכר ורגיל, שבו "רואים הנראה ושומעים הנשמע", שבו החוויות הגשמיות - הן החוויות המוחשיות (ה'נראה') ואילו הידע הרוחני רחוק מלב האדם (ה'נשמע'), לכאן ניתנת התורה.

במילים אחרות: בעיני ר"י, קבלת התורה מתרחשת במסגרת הטבעית, דווקא כאשר בני ישראל הינם אנשים רגילים, הקרובים למושגי הגשם, אליהם דווקא מגיעה התורה. לדעתו, החידוש שבמעמד הר סיני, הוא בהטמעת האלוקות לתוך מסגרותיו המצומצמות של העולם והווייתו.

סיכום והצעה

דומה בעיני ששאלה זו היא היא השאלה שעמדה לנגד עיני החכמים המאוחרים - ההתעלות הרוחנית בפורים דורשת התחפשות ועקירת המציאות היומיומית או שההיפך הוא הנכון - מן הראוי להביא את אור החג לתוך היומיום הנורמטיבי, שלא לומר האפרורי.

האם נכון יהיה לומר, לפי זה, שרבי עקיבא - החוזר בתשובה בעל הנפש המורכבת - מייצג סוג של הבנה יהודית אשכנזית, ובר הפלוגתא, רבי ישמעאל, הוא החושב בחשיבה ספרדית, ישרה יותר וסבוכה פחות?

 

לסיום, קשה שלא לצטט מהמאמר המרגש "שמים על הארץ" שכתב א"י השל עם עלות הכורת על יהדות אשכנז: "ספרי הספרדים כמעשה אדריכלות קלאסית... נמשכים אחר הרמוניה שבשיטה. ספרי האשכנזים, גדושי עמקות ורזים. נמשכים אחרי מתיחות של דיאלקטיקה... הספרדים שואפים למנוחת נפש, לשלוה של פנים ולקורת רוח, מוסר שלהם בעל ביתי הוא לרוב, מלא חכמה מעשית ועצות טובות... המוזר האשכנזי זר לו מושג כגון שלימות שניתן להגדירה במילים. מגמותיו הן - "אם לא למעלה מזה". בעל מוסר אשכנזי, מתעלה על עצמו. הוא הורס לבוא אל הטרנסצנדנטי. אל אשר למעלה מן הטבע. בנפשו הוא חש שלא חלל המרומים בלבד, אא גם הנשמה היא בחינת אין סוף. דרכו אינה דרך של התבוננות שקיטה ועליה בהדרגה. התלהבות לאין שיעור... זו הדרך הנראית לו. לעולם הוא נאבק עם החומר, עם התכליתיות. ואף כי אין אדם יכול לברוח מעצמו, הרי יכול הוא, למצער, לשאת נפשו למידת ביטול היש...".