בעלי מומים, מפלצות אדם ותופעות פלאיות אחרות: ביטוייה של תרבות הירידים בספרות ההלכה // א. בן גלעדי

שינוי החוזר לבריאתו - ממשנתו ה"ירידית" של בעל 'שבות יעקב'

בספר בינה לעתים (סוף פרק א מהלכות שביתת יום טוב) שחובר על ידי רבי יהונתן אייבשיץ (1694-1764) מחכמי המאה השמונה עשרה אנו מתוודעים לשאלה מבחילה. השאלה באה מהשכבה החברתית הנמוכה של  יהדות אשכנז. כך שלא מפתיעה אותנו העובדה ששאלה כזאת הופנתה אליו על ידי הרב אלחנן קרוכהן (1666-1757) מחבר מספרות המוסר המתורגמת לאידיש, הפופולרית באותה העת בקרב נשים וקהלים שאינם מסוגלים לקרוא בלשון הקודש. מדובר בה באדם שלא שפר עליו מזלו, מחוסר כל, שאשתו הפילה נפל שצורתו  משונה. רצונו של אותו אדם לשמר את גופתו כדי לסבב אתו בעיירות ובכפרים ולדרוש מהרואים כמה פרוטות על סיפוק סקרנותם, ושאלתו - האם מותר הדבר על פי הלכה?

אולם מה שמבחיל אדם מערבי במאה העשרים ואחת לא הפתיע את רבי יהונתן, המתייחס לשאלה בכובד ראש ומציין שלא מצא לו היתר על פי הלכה מפאת האיסור ליהנות מגופת הנפל.
האמת, שמקרה זה שנראה לנו נדיר ומשונה, משתייך לתופעה רחבה ונפוצה באותה העת. היא בולטת ביותר בתיעודים שיש לנו בעיקר מירידים ושווקים לכל אורך המאות השמונה עשרה והתשע עשרה ונשתמרה עדיין בקרקסים הנודדים באמריקה בתחילת המאה העשרים. והיא, הצגתם של כל מיני בעלי מומים שונים ומשונים, מפלצות אדם, המוצגים כפלאי תבל. חלקם אמתיים, כגון גמדים,  ענקים, גידמים מלידה, בעלי שיערות ארוכות בכל גופם, בעלי שלוש רגלים ותאומים סיאמיים. חלקם בדויים: בעלי שניים או שלושה ראשים, אדם בעל פרווה שמשנה את צבעה לפי עונות השנה או אדם-חזיר בר, והמגוון עוד רב.                                                       

Image removed.איור מאת גבריאל דה סנט-אובן (1724-1780) בשם "הגמד ביריד ב1770". אדריאן מורו בחיבור שלו על משפחת דה סנט אובן (1894) מציין את המשיכה של האמן למדעי הטבע. לפי פורנל הגמדה המופיעה בצירו זה ידעה לשיר אריות ולנגן.

המוצגים השונים קונים בעצמם את זיכיון הצגתם מהשלטונות בירידים כדי לגבות כסף מההמון הסקרן. וככל שהמראה משוכלל בתמיהותו כך גודל המחיר הנגבה על ידיהם תמורת כרטיס הכניסה. הצופים לא מגיעים דווקא משורות דלת העם, רבי יעקב ריישר, (1661-1733)  אחד מגדולי הפוסקים של אותה תקופה, מגיע אף הוא לשוק חג המולד בפראג בדצמבר 1707 בעיצומו של חג החנוכה  לצפות בתאומים סיאמיים כבני שנה שהובאו ממרחקים  ולברך עליהם את ברכת משנה הבריות. יהודי פשוט מבין הצופים שואל אותו איך דיני התורה מתייחסים לכזאת בריאה במקרה שתיוולד לאם יהודייה. רבי יעקב פותח את התשובה בזה הלשון: " שאלת השואל סתם כשאלת התם ומכל מקום לא אשיב פניו ריקם"  הביקורת שהוא מעלה נגד השואל היא מפני שהשאלה אינה מתייחסת לדין מסוים והכללתה מראה על בורותו של השואל כשאלת הבן התם מהאגדה של פסח השואל מה זאת, אבל גם אולי מפאת קנטרנותה הסמויה של שאלתו  שמהכללתה משתמע שאין בתורה פתרון לתופעת טבע נדירה, כלומר, איך החוק הדתי מסתדר עם הטבע שמפתיע אף אותו?  ואולי דווקא מסיבה זו התייחס רבי יעקב לשאלה וערך תשובה הכלולה בחלק הראשון של תשובותיו המודפסים שנה לאחר מכן, בה הוא מפרט את דינם של התאומים הסיאמיים בשלל נושאים: הנחת תפילין, פדיון הבן, ירושה, פריה ורביה וחליצה. בסיום התשובה ניכרת המודעות לטרגדיה שמהווה מצב כזה והוא מסיים בתפילה שהרחמן יציל אותנו מסיטואציות כאלו.

הרבנים החפצים לברך ברכת משנה הבריות בשם ומלכות, הם לא היחידים מרמי המעלה שמביעים התעניינות במוצגי מפלצות האדם.  להבדיל, רודולף השני מלך בוהמיה, שחי מאה שנה לפני כן, לא מסתפק בצפייה בהם, הוא רוכש לעצמו כל מיני גוויות משונות כאלו וכולל אותם באחד האוספים המפורסמים והענקיים שלו המכונה "מירביליה פלאי הטבע ומוזרויות היסטוריות". אוסף השוכן ליד האוסף המדעי הכולל כלים מדעיים משלל תקופות.

Image removed.

מרק קזוט (נולד בוונציה, 1739), המכונה בשם "גרעינון קטן" הוצג ביריד סנט-לורן ב1752 בהופעה מזרחית. גווייתו נשתמרה במוזיאון דופרואיטרן  

נראה שמלבד סיפוק סקרנותו של המון העם, ערכם של המוצגים האלה טמונים בהתעניינות הגוברת באותה העת בסדר הטבעי ובשברו.  רוח הזמן אף מגבירה את ערך ההתעניינות והכרת הטבע על קדושתה של האנושיות ועל ערכי ההומניזם הרנסאנסי. מה שהיה מושא לצחוקם של ההמון בימי הביניים, שבה האסתטיקה הגרוטסקית הייתה נחלת הכלל וחלק מחיי היום יום, כפי שהראה מיכאיל בחטין, חזר בתקופת העת החדשה המאוחרת כמושא להתעניינות קהל רציני ומסוקרן. ואולי עצם יציאתם של בריות אלה מחוץ למה שנתפס כחוק הטבע האנושי, הוא זה שמרוקן את אנושיותם ובד בבד מכניס אותם לקטגוריה טבעית אחרת, סוג הטבע הפרוע המתקיים מחוץ לחוקי המוסר. ג'יובני בטיסטה דלה פורטה בחיבורו "הפיזונומיה של נפש האדם" שופט על פי האסתטיקה הטבעית את אופי נפשו של אדם: הרשע מתואר אצלו עם פרצוף מכוער צוואר עקום יד בעלת שש אצבעות דבשות וכו'.  ההשקפות הנטורליסטיות הן אלה שמאפשרות את ההחפצה ואת ההתייחסות אליהם כבריות או כמפלצות ולא כבני אנוש. גם אלה שמתייחסים לתופעות האלה כנגרמות על ידי גורמים מקריים כרחם צר או תזונה, כדעתו של אתאיסט כסזאר ווניני (1585-1619), למשל, מהופנטים מן המראות האלה וזה דווקא כי הם מאשרים את אי המוגבלות של הטבע, את הרב-גוני, את פריצת החוקים המקובלים, את הרחבת האופקים ואת אי מרכזיותו של האדם. גם הם מתייחסים לתאומים כמפלצת במובן זה שהיא מבטאת אצלם את הזרות של הטבע לחוקי האדם. ומכאן שאלת התם של אותו יהודי האם חוקי התורה פותרים גם את המפלצתיות הזאת? האם הטבע הפרוע הזה יכול להיכלל בחוקים האלוקיים המותאמים לחוקי טבע האדם?

יפטישב

אדריאן ובנו פדור יפטישב מצולמים בידי אנטואן לומייר  ב1875 

לכמרים הנוצרים באותה העת קשה לפתור את הבעיה. הם התחבטו בצורך להטביל את בעלי המומים האלה ותקנו נוסח מיוחד לטבילתם שפותח במילות ההתניה "אם אתה אדם". הסיבה לדעת חלקם בלידת המפלצות נעוצה בחטאים איומים של מולידיהם, בעקבותם נוצר סוג של שדים. לעומתם תשובתו של רבי יעקב, להבדיל, ברורה למדי; הוא לא מתפעל מהשינוי הגופני של אותה בריה. ראשית כל, הוא  מתייחס אליה כרבים, מה שמחזיר את המחזה לנורמליזציה מסוימת. לדבריו יש כאן שני אנשים כי יש כאן שתי דעות, כמו שהוא מציין בתיאורו:  "וכל אחד ואחד יונק ואוכל ושותה ומדבר וחושיו בפני עצמו". משפט המחץ בתשובתו הוא "אין כל חדש תחת השמש". הוא מדגים  את הקיום של מציאות כזו בראשית בריאת האדם על פי  התיאור של חז"ל העוסק באדם הראשון לפני היפרדותו מחוה "גוף אחד שני פרצופים". מלשון המקרא "זכר ונקבה בראם" הוא מוכיח שהם היו שתי בריות.

בתשובתו, רבי יעקב מחזיר לתאומים האלה את האנושיות שנלקחה מהם על ידי הצגתם. שינוי הבריאה שעליו הוא מברך נתפס אצלו כטרגדיה, הברכה היא מסוג הברכות על הרעות כברכת דיין האמת. ח"ו הוא כותב אם זה יהיה גורלם של אחים יהודים.  שינוי הטבע יכול להיתפס אצלו רק כמום גופני, את מהות האדם אין לשפוט במישור הנטורליסטי. נוסף לכך יש לו צורך לציין שבעצם אין כל שינוי גם במישור הזה: הטבע נברא ביד האלוקים ועליו להיות עקבי ובלתי משתנה. אין ליחס לטבע עצמו שום כוח מסדר או מפזר.

איננו יודעים אם מטרת הגעתו של אחד מאבות ההוראה להצגת התאומים הסיאמיים הייתה אך ורק לברך או שנוספה לה התעניינות בת הזמן בתופעת טבע נדירה יחסית. אולם אנו עדים לתגובה ולתובנה, שיצר אותו מפגש, בין תרבות הזמן לאחד מגדולי התורה.

במאמרי "הנוסע והנודד", ציינתי את הימצאותם של מופעים מהסוג הזה דווקא בירידים, וכללתי אותם עם כל מיני מופעים אחרים תחת סוגה שמהווה לדעתי את תרבות הנדידה העל מקומית: את תרבות הולכי הדרכים. המשותף בהם הוא העדר כל סממן מקומי והארעיות המאפיינת אותם. תאומים סיאמיים ואנשים משונים בצורתם  הסתובבו בכל רחבי אירופה ואמריקה. התאומות הלן ויהודית גופיץ (1701-1723)  מקומרום, נצפו באנגליה, צרפת, גרמניה, פולין והולנד. אותם תאומים שהוצגו בפראג הגיעו מארץ לועז שהיא כינוי לאיטליה במרחב האשכנזי. הם נודדים מיריד ליריד.  אותו שואל ששאלתו הובאה לפני רבי יהונתן אייבשיץ רוצה לטלטל את גוויית הנפל בכפרים ועיירות. כל אלה מגלמים את ההזדמנות החד פעמית את היוצא מגדר הקביעות ולכן הם מתאימים במיוחד לעולמם של ירידים. מרחבים המנותקים מההוואי המקומי והקבוע מהווים בית לאנשים היוצאים מגדר הרגיל.

ומצד שני,  דווקא בשל ניתוק זה מתאפשרת ביריד יצירה מחוץ למסגרות  שרק נסיעות ודרכים מסוגלים ליצור.  ספק אם הדיאלוג  בין רבי יעקב ליהודי השואל היה מתאפשר מחוץ לאטמוספירה "ירידית". מה שבטוח, לולי נדידת האחים הסיאמיים לפראג תשובתו של "השבות יעקב" לא הייתה נכתבת.

תרבות היריד מסוגלת לבטא את רוח הזמן הנושבת באירופה כולה ופורצת את גבולות מחוזותיה.

Image removed.

שוק תוסס, פראג, 1804. מאת הצייר ג'ורג' עמנואל אופיץ (1775-1841)