"געגוע לעולם טהור"

בחודשי הקיץ של שנת תשעט נסעתי להרפתקאה במחוזות המערביים של אוקראינה. הרפתקאה זו הייתה עבורי מאורע מופלא ומחונן, מעשיר ומחבר. אסביר את דברי ואתייחס לשני מוקדים, המפגש עם המתים והמפגש עם החיים:

המפגש עם המתים, העבודה בבתי הקברות, הפיחה בי תחושות של געגוע לעולם העתיק והטהור של מחוזות אלה. עולם , אל אף שברקע ריאלי מורכב הוא ביותר, בצד הספרותי והרעיוני מצטייר כזוך וזוהר, עולם ומלואו של מנהגי קודש, יהדות חיה ותוססת, שבמרכזיתה התורה הקדושה. המפגש עם האותיות של נפטרים כה רבים היווה מעין חריתה של ספר תורה בליבי שכן בתלמוד נאמר :"שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו", (מסכת ראש השנה) ההזדמנות האדירה הזאת של תיעוד הנפטרים והבאת כיתובם למדינת היהודים היא אמירתנו ליהודים האלה- "הזמן ישכח אותכם , אך אנחנו לא נשכח אותכם" על המשקל הפסוק בישעיהו :" גם אלה תשכחנה, ואנכי לא אשכחך" , אנחנו דואגים ליהודים בכל התפוצות ובכל הדורות, העם היהודי הוא שלשלת אחת מתחילת יעקב אבינו ועד היום, כל יהודי שנוכל להגיע אליו, בחייו ובמותו- מקום יימצא בשבילו בארץ ישראל. "אשריך מדינת ישראל שגם על המתים את חופה את פרשיך".

המשפטים הקצרים הנכתבים במצבה על הנפטר  מעלים את רעיון העולם החולף לפינות הלב והמחשבה. "טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה , שהחי ייתן אל ליבו" (קהלת) אדם שלם שחי עשרות שנים מתגלה לעיני הקורא בכיתוב קטן וקצרצר. הדמיון נשלח ל"פסגות ההרים הרמים" להבין מה אירע לאדם זה בחייו, מה עשה?! מה עולל בחייו?! היאך הוא חווה את מתנת החיים על פני כדור זה?! ...

בכניסתנו לעיר בוסק, והאזנה לתושבי המקום על הריגת הנאצים את יהודי האזור ליד בית הקברות . בשבילי היה זה המפגש הראשון עם השואה לא רק כזיכרון אלא כמקום. בעבר דיברתי עם ניצולי שואה, אבל אין הדבר דומה לראיית המקום עצמו, ולשמע תושבי המקום שעוד זוכרים בעצמם או דרך אבותיהם את קול ירי הגרמנים. ההריגה האדירה וקולם של אנשים שנופלים ונשפך דמם כהבל וריק זהו זיכרון שנחרט, ומשיב את ההרהור והדעת לעמינו ולמטרתינו. מדוע שנאו אותנו כל כך? מדוע העם היהודי צריך לסבול בכך שהוא נבחר כשליח ה? לא יותר קל להפיץ את האמונה בטעטע אם לא היו הורגים ושוחטים אותנו בכל כיוון? ומאידך גיסא, מה זה העם האיתן הזה  הקשה כמו ברזל שבכוחו לעמוד מול 70 הזאבים והוא קם כארי שרובץ ושוכב? איזה כח אדיר ואשרי העם שה' אלוקיו.

תושבי המקום, הנוצרים, היו נחמדים יותר ממה שציפיתי. העזרה והסיוע שנתנו לנו, הילדים החמודים שהגיעו במטרה של סיוע, נתן בי תחושה של בלבול. מדוע עוזרים לנו עתה? האם מדינת אוקריאנה היא אנטשמית כנאמר? האם זאת בזכות מדינת ישראל זכינו שבכלל שמו לב אלינו?

עתה אעבור לחיים, החיים היהודים באיונה-פרונסקוב , קהילה חיה ונושמת, מעטי מספר אך בית חב"ד חי, ומלא שמחה. הרב'ה אומר : "יהודי לא שותה וודקה, יהודי שותה לחיים" משפט זו נחרט אצלי, ומסמן באותנטיות רבה את אמריתה ותפיסתה של היהדות לחיים. הגשמיות היא חלק מן החיים אך היא אינה מטרת החיים.

לדעתי ממש כדאי להקים פרוייקט כזה בכל ארצות אירופה והעולם כולו, להגיע ולהביא את בנינו האהובים מקצוות תבל.

יוסף ברלינגר
מכללת הרצוג
Yosef