מאה שערים של גליציה: בעקבות סיור ב'כולל גליציה' בירושלים // מנחם גינוסר

בס"ד

מגיל צעיר ביותר ידעתי שאנחנו גליצאיים ('גאליציאנערס' ביידיש), כלומר, חברים ב'כולל גליציה', שמשרדו יושב בפאתי שכונת 'מאה שערים' בירושלים. אחת לכמה חדשים, אבא הולך למשרדי ה'כולל' למשוך את הצ'ק לו זכאים חברי הכולל. לא הרבה 'חברים' בכולל גליציה, לא הכרתי חברים נוספים שאביהם היה חבר בכולל, אבל אבא היה חבר בו. ולא רק אבא, אלא גם סבא ואבא של סבא היו חברים בכולל. זוהי זכות שעוברת מאב לבן, מדור לדור, וזרים אינם יכולים לזכות בה. אין ספק, הרגשתי זכות להיות גליצאי.

כשגדלתי מעט הבנתי ש'גליציה' זה לא רק משרד או ארגון אלא גם חבל ארץ בעלת היסטורית יהודית עשירה, שיוצאיה שזכו להתיישב ראשונים בארץ ישראל התאגדו והקימו את 'כולל גליציה' – כולל שבדומה לכוללים נוספים, ותיקים יותר, יספק את דמי החלוקה הנחוצים למחייתם של העולים. עדיין לא ידעתי לזהותה גיאוגרפית על המפה, קל וחומר שלא ביקרתי בה, אבל גאוות ההשתייכות הגליצאית התעצמה ללא ספק. ידעתי שחבל גליציה כישות גיאוגרפית שייכת להיסטוריה, הנוכחות היהודית מזמן לא שם. משאלה כמוסה קיננה בי, לבקר במה שנותר מגליציה – הלוא הוא משרד הכולל במאה שערים...

מאז חלפו שנים רבות. עם הזמן גיליתי את מורשתה העשירה והתוססת של גליציה, ועדיין חיכיתי להזדמנות של ביקור במשרדי הכולל, מקור גאוות הגליצאים בישראל. ההזדמנות הזו הגיעה באלול תשע"ט, כאשר במסגרת חברותי במכון 'עד הנה' המקדיש את כל משאביו לחקר יהדות גליציה הוזמַנו לבקר בארכיון 'כולל חבת ירושלים לעדת גליציען'.

הביקור במשרדי הכולל ובארכיונו היה מרגש. חדרי המשרד הקדמיים פתחו לנו צוהר להווה של הכולל ולפעילותו הענפה בימינו. ה'חלוקה' הפעילה של הכולל יכולה בהחלט לשמש בבואה ל'חלוקות' שאפיינו את הישוב הישן. אולם הביקור בחדר הפנימי – הארכיון – היה מרתק במיוחד והצדיק את משאלתי מזה שנים רבות. זה לצד זה ניצבים קלסרים עבי כרס ועמוסי רשימות תורמים משנים עברו, מקוטלגים לפי ערי המוצא בגליציה; רשימות ממונים ואמרכלים אזוריים לריכוז כספי התרומות; רשימות מקבלי ה'חלוקה'; רשימות כרטיסי עולים גליצאים על תמונותיהם ופרטיהם האישיים, בעיקר כאלו המקשרים אותם לגליציה ומאמתים את זהותם הגליצאית. אני נובר להנאתי בפנקסים המצהיבים מיושן ומתרגש לגלות לפתע את שם סבי: "הבחור שלמה וואלף – 5 ל"י עזר נישואין"  (סבא עלה בגפו מקרקוב והעלה בהמשך גם הוריו ז"ל). קורת רוח מתגנבת אל ליבי – הנה מתאמתת לה שוב זהותי הגליצאית...

אחד הפקידים במקום מזהה את שביעות רצוני ומתעניין לזהותי."האא", הוא מעלה בזיכרונו, "אני זוכר היטב את סביך ז"ל, איך היה מופיע על הופעתו האצילית כאן במשרד כדי לקבל את הצ'ק בערבי חגים". אני שומע ונזכר במכתב שסבא-רבא שלח לפני שנים לסבא לאחר חתונתו, בו הוא 'מוכיח' אותו על כך שעדיין לא נרשם במשרדי ה'כולל'...

כשאני מהרהר בכך, אני תוהה ביני לבין עצמי: וכי היו הם זקוקים לכספי חלוקה זו?! הלא גם סבא וגם אביו ז"ל התפרנסו בכבוד מיגיע כפיהם, כך שצ'ק החלוקה לא היה בהכרח נחוץ להם. ובכלל, במשפחתנו השתדלו מאז ומתמיד ככל שהיה ניתן שלא ליהנות מן הצדקה. מדוע אפוא הם התאמצו כל כך להבטיח את חברותם בכולל?!

יתכן שהרצון לשמר את ההשתייכות הגליצאית היא העומדת מאחורי צ'ק החלוקה. המערכת הפקידותית האפורה והתמימה למראה מעבירה עמה מדור לדור סוג של ישות גליצאית חברתית ותרבותית. ההופעה ברשימת הנתמכים מהוה כמין תעודת זהות גליצאית. הם ולא אחרים.

אני מקבל אישור להרהוריי מתוך אפיזודה בלתי צפויה שהתרחשה תוך כדי ביקורנו במקום. בעודנו מעלעלים בפנקסים ההיסטוריים של הכולל, נכנס לחדר אחד הפקידים המסורים ובסערת נפש ניכרת הוא מתרה בנו לבל נפרסם חומרים ארכיוניים ללא קבלת רשות מהנהלת הכולל. אני סר עמו הצידה ומנסה להבין לסערת נפשו. "זיי מיינען אז זיי זענען גאליציאנערס!", הוא מסביר לי כלאחר יד (הם טועים לחשוב שהם גליצאיים...). מסתבר כי החדירה של לא-גליצאיים לפני ולפנים מן הקודש היא שהוציאה אותו משלוותו. חרף עיסוקנו המתמיד בחקר גליציה ותיעוד מורשתה, לדידו של הפקיד, איננו גליצאיים. אישית, נרגעתי, שכן גליצאי אנוכי, אך ככלל למדתי על יכולתה של מערכת פקידותית להעביר מדור לדור תחושת שייכות חברתית.