חסידים רבנים ומשכילים – הפולמוס הכפול סביב רכישתה של אחוזת פוטוק על ידי האדמו"ר מרוז'ין // שמחה פלדמן וא. בן גלעדי

בשנת תר"ט (1849) כותב ר' שלמה קלוגר (1785-1869), לר' שלום יוסף בן ר' ישראל מרוזין (1796-1850) את הדברים הבאים:

"לא די שלא מחיתם, רק אדרבא, נתתם יד לרבים ועשיתם גם בעצמיכם כן להיות ידכם עמהם ולהיות נוטל חלק מן הגזירה הרעה ההיא".

"הגזירה הרעה" היא גזירת האמנציפציה, עשייתו של ר' ישראל מרוזין, עליה מתרעם ר' שלמה קלוגר, היא קנית אחוזת פוטוק בשנת 1848, מה היה בה ברכישה זו שגרם לתגובה כה מרחיקת לכת של פוסק חשוב כר' שלמה קלוגר, ומדוע בכלל האמנציפציה היא "גזירה רעה"?  אך תחילה לעובדות ההיסטוריות:

ב25 לאפריל 1848 בתגובה לתסיסה המהפכנית המכונה מרד קראקוב, הקיסרות ההבסבורגית מפרסמת הצעת חוקה בשם חוקת פילהרסדורף שמקנה שוויון זכויות מלא ליהודים ומכירה בהם  כאזרחים אוסטרו-הונגרים. אף שאחרי מעט זמן הרבה מסעיפי החוקה בוטלו, אחד השינויים המשמעותיים שנוצרו בעקבותיה במישור הכלכלי הייתה, האפשרות בידי היהודים לרכוש קרקעות.

אין צורך להבהיר שבתפיסה ששררה באירופה כבר אלף שנה, הבעלות על אחוזה, שהייתה שמורה למעמדות האצולה והכנסייה, היוותה סימן היכר של שייכות  למעמד השליט והביעה יומרה לחיי אצילות. לכן תיעוד על התנפלותם של העשירים היהודים על האחוזות האלה מראה את השאיפה שהייתה קיימת אצלם ליהנות ממנעמי האדנות שהיו שמורים עד אותה העת  לפטרונם מהאצולה.

למרות כל האמור לעיל היינו מצפים שהתופעה תהיה מוגבלת לבורגנות היהודית, אך לא נמצא שאיפה כזו מצד החוג הרבני וכל שכן מזה החסידי, לכן כשאחד האדמורי"ם החשובים ביותר באותה תקופה הלא הוא ר' ישראל פרידמן מרוזין (1796-1850) קנה לעצמו  בשנת 1849 את אחוזת פוטוק הדבר נתפס כמפתיע.

באחוזה היו ׳משכנות מרווחים, היכל נחמד וגינת ביתן לשאוף אוויר צח׳ אבל גם תעשייה זעירה ושטחים חקלאים רבים. לפי אברהם בראוור, חוקר גליציה וילידה, היא כללה רבבות דונם.

האחוזה שימשה את האדמו"ר לקיט ומרגוע וחסידים ומקורבים אף הוזמנו מדי פעם לשהות בה בצלו של האדמו"ר.

בהתחשב באורח חייו של רבי ישראל המהווה אבן דרך למה שיקרא עד היום "דרך המלכות של רוז׳ין אין זו הפתעה גדולה. משפחת האדמו"ר לא ביקשה לחקות את משפחות האצולה הפולנית, אלא  לכונן תפיסה עצמית, שכן בתפיסת רוז׳ין,  הצדיק הוא לא פחות מנציגות  מלכות שמים עלי אדמות, נוסף לכך חידושיה של השיטה כוללות גם עבודת ה' דרך ההנאות הגשמיות המותרות על פי ההלכה היהודית, אמנם עבודה זו שייכת אך לצדיק הגמור המסוגל דרך הנאות אלה להכיר בבוראו[1]. האחוזה אם כך מייצגת בעולם החסידי הפנימי את העלאת החומר, משהו מן השמיימי הנוכח בארצי.

אולם מכיון שהאחוזה שימשה גם למטרות כלכליות, כפי שהיה מקובל באחוזות כגון אלו, הצורך להפעיל את התעשיות  ולנהל את הייצור החקלאי באחוזה, חייב את הפעלה של זו גם בשבת ולכן פנה רבי ישראל על ידי בנו לאחד מגדולי הפוסקים של גליציה הלא הוא ר' שלמה קלוגר (1785-1869), כדי שהלה יתיר למשפחה להעסיק נוכרים בשבת בדרך ה׳הערמה׳ ההלכתית המקובלת - כתיבת שטר מכירה, הרעיון הגלום בשיטה זו דומה לרעיון מכירת החמץ בפסח . המכירה מפקיעה את האחוזה מרשותו של היהודי ומעבירה אותה למשך השבת לחזקתו של הנוכרי, וזה רשאי כמובן לעבוד בה בשבת כרגיל.

ר' שלמה קלוגר מיאן להתיר את הפעלת האחוזה בשבת על ידי שטר מכירה, ובתשובתו שנדפסה לבסוף בספר "ובחרת בחיים" סימן סה ביאר באריכות את הבעיות ההלכתיות של שמירת שבת שאותם השטר מכירה לא יכול לפתור. ניתוח של תשובתו מהזוית הזו ראה במאמרינו "עמדתם של ר' שלמה קלוגר ור' חיים מצאנז על היתר שטר המכירה בשבת". כאן ברצוננו להתמקד על חלק אחר בתשובה זו שם מתאונן ר' שלמה על המצב החדש שיצרה האמנסיפציה, וכך כתב:

"ידע כבודם כי רע ומר באזני בשמעי כי הם קנו עיר וכפר"...

כלומר, עצם קנית האחוזה אף ללא בעית השבת, הוא "רע ומר״ בעיני ר' שלמה, ומשם הוא ממשיך לגלות את האסון הנורא שהוא רואה בתקנת האמנסיפציה:

"ובשמים סהדי , וגם אנשי מדינתנו עדים הם היום , כי בטרם שמעי זאת , רק בהתחלת הידיעה מן העמאנציפאטיאן להיות ככל הגוים בית ישראל , לקנות כפרים ועיירות , צעקתי מאד על הדבר והיה רע בעיני . כי הנה אף דאין לי ידיעת בית רבו בנסתרות , כאפרוח שלא נפתחו עיניו , ואף בנגלה אין לי ידיעה רק כטיפה מן הים ... אף על פי כן , לדעתי אף תינוק בן יומו יראה ויכיר כי גזרה זו היא לרעת ישראל ח"ו להמשיך עלינו עוד אורך הגלות."

כלומר האמנציפציה, לדעתו היא גזירה רעה שממשיכה על ישראל את אורך הגלות, בתוך התשובה שם הוא מבאר את הבעיה שבעצם קנית אחוזה אצילית בחוץ לארץ,  שונה הדבר, טוען ר' שלמה, מקנית בית בחוץ לארץ "דהוי הכרח לכך ואי אפשר לאדם בלא זה", אך "לקנות עוד שדות כפרים וכרמים לעבור על דברי חז"ל זה ודאי לא נשמע ולא נראה", יש בדבר לדעתו החלשת האמונה:

"בחוץ לארץ ובזמן הזה, שצריך לחזק האמונה, ואין הגלויות מתכנסין אלא בזכות אמונה , אם יראו שהצדיקים קונין שדות בחוץ לארץ יאמרו : בודאי עדיין רחוקה הגאולה, ויתייאשו ח"ו מן הגאולה, ושוב מאריכין בזה הגלות לכך לא טובה השמועה אשר אנוכי שומע."

כלומר, קנית שדות וכרמים יש בהם משום השתקעות בגלות, ובמיוחד כשנעשה הדבר על ידי הצדיקים, מסמן הדבר להמון העם שהגאולה רחוקה מלבוא, ובכך מחלישים את האמונה בה.

וכאן עובר ר' שלמה למתקפה אישית על ר' ישראל:

"למי ראוי לצעוק על זה יותר מכבוד אביו הרב הצדיק המפורסם? ואף אם היה מגלה דעתו בנחת דלא שמיעא ליה, כלומר לא סבירא ליה ענין זה, היו כמה פורשים מזה. ואם אחד מני אלף היה פורש, נמי היה שכרו לאין שיעור. ועתה, לא די שלא מחיתם, רק אדרבא, נתתם יד לרבים ועשיתם גם בעצמיכם כן להיות ידכם עמהם ולהיות נוטל חלק מן הגזירה הרעה ההיא."

ר' ישראל מרוז׳ין, הוא היה הראשון, לתפיסתו של ר' שלמה קלוגר, שהיה צריך לצעוק על דבר זה, או לפחות לגלות דעתו בשקט על אי נוחות מקנית כפרים אלו, ולכן כשר' ישראל עשה ההיפך מזה וקנה בעצמו את האחוזה, הרי הוא "נוטל חלק מן הגזירה הרעה ההיא".

האם התנגדותו של ר' שלמה היתה היחידה? לא כך לפי דבריו של ר' שלמה שם:

"והנה יאמין לי כי לא אני לבדי אומר כן, רק רבים המה אשר נגע יראת ה' בלבם ומתרעמין על זה."

לפנינו אפוא, ביקורת רחבה, מ"רבים אשר נגע יראת ה' בלבבם" המגובים בדמותו התורנית החשובה של ר' שלמה קלוגר, שראו בקנית השדות והכפרים בחוץ לארץ בידי חצר החסידות הרוז׳ינאית פעולה אסורה המרחיקה את הגאולה.

התכתבות חסרת תקדים זו, הניבה גם תגובה נוספת, שלישית באופייה, מטעם המחנה ה'משכילי'. יהושע השיל שור משכיל רדיקלי קיצוני עורכו של עיתון 'החלוץ', ב'החלוץ' שיצא לאור בלבוב שנת תרי"ב (1852), במדור הנושא את השם "משא הרבנים" מעתיק שור את מכתבו של רש"ק ללא פרסום שמו, את המשיב הוא מכנה "רב אחד בארצנו", שור מקדים למכתב מספר משפטים ארסיים כנגד "האנשים ההם, אשר בפיהם יחניפו להודות על טוב האימנצפציון, ובקרבם ישימו ארבם" דברים אלו מכוונים כמובן כלפי הרב קלוגר שלדעתו מתנהג בצביעות ביחסו אלא האמנציפציה, ואילו ר' ישראל מרוזין, טוען שור, קנה את האחוזה בכסף הפדיונות שניתן לו על ידי חסידיו. שור מנסה ללעוג הן למשיב התשובה והן לנמען ולהשיג שתי מטרות בבת אחת, ערעור סמכותם של הרבנים השמרנים והצדיקים החסידים גם יחד.

מה היה בסופה של אחוזה זו,  ממחקריו של ההיסטוריון דוד  אסף עולה שהאחוזה נשארה זמן רב ברשותם של יורשי ר' ישראל (הוא עצמו נפטר זמן קצר אחר כתיבת המכתב ב1850), עולה אם כן שהביקורת הציבורית שאותה ייצג ר' שלמה, לא פעלה את פעולתה, אך הביקורת הכפולה, ביקורת משכילית רבנית, שעוררה האחוזה, הדיה המשיכו ללוות את הציבור היהודי זמן רב לאחר מכך, שכן האחוזה היתה רק ביטוי לויכוח רבני משכילי הגדול ביחס לאמנציפציה, האם מדובר בשינוי היסטורי שטוב גנוז בצידו, או אין כאן אלא רוע ומעשה שטן.

בבילוגרפיה:

עירין קדישין, ישראל בן שלום שכנא מרוזין, ווארשא תרמ"ה.

קלוגר שלמה, ובחרת בחיים, וינה תרצד.

החלוץ, יהושע השיל שור עורך, לבוב תרי״א.

דרך המלכות, דוד אסף, ירושלים 1997

פולנים או אוסטרים, דילמת הזהות של יהודי גליציה,  מנקין רחל, ציון 2003

זכרונות אב ובנו, אברהם י' ברוואר, ירושילים 1966

 

[1] תורות המביעות את המסר הזה מצויים לרוב בספר ׳עירין קדישין׳. זה הקובץ החשוב ביותר בו מופיעים דרשותיו של רבי ישראל שנמסרו מפיו.