קוראים טולסטוי בגליציה: הבזק של ספרות יפה בעיתונות אורתודוקסית שמרנית // מנחם גינוסר

בס"ד

 

בחקר העיתונות מקובל לבחון את תפקידה הכפול של העיתונות – מצד אחד, כשופרה של החברה אותה היא מייצגת ומצד שני, כמחנכת ומעצבת את אותה חברה עצמה. מחקר כפל תפקידים זה חשוב ומרתק הן ביחס לעיתונות בכללה והן ביחס לכל עיתון וכתב עת באשר הוא. המחקר הופך למעניין עוד יותר כשמדובר בעיתון הדוגל בשמרנות ובבלימת שינוי ערכי החברה אותה הוא מייצג.

קריאה שיטתית בגיליונות העיתון עשויה ללכוד נקודות גירוי בלתי שגרתיות שיש בהן כדי לפתוח או כדי לתרום לדיון אודות מאפייני העיתון ותפקידיו בעיני שולחיו ובעיני עצמו. כשנתקלתי בסיפור בן שלשה פרקים של הסופר הרוסי הנודע לב טולסטי (1828-1910) מעל גבי העיתון הגליצאי האורתודוקסי 'קול מחזיקי הדת', הרגשתי כי נתקלתי בנקודת גירוי שכזו.

'קול מחזיקי הדת' ובן זוגו 'מחזיקי הדת' שימשו שניהם כביטאונים רשמיים של ארגון 'מחזיקי הדת', שפעל בגליציה בין השנים 1878-1914 ואשר איגד וייצג בה את היהדות האורתודוקסית, בדגש על חסידות בעלז. הוא יצא לאור בלבוב, ומטרתו היתה גיבוש האורתודוקסיה בגליציה. מבחינה ארגונית היתה עיקר התמודדותו מול ארגון 'שומר ישראל' שהיה ראשון לארגן באופן מודרני יותר את הקהילה היהודית בגליציה. עליותיה ומורדותיה של האורתודוקסיה בגליציה באים היטב לידי ביטוי בין דפי עיתונים אלו. סיפורו של טולסטוי ב'קול מחזיקי הדת' אודותיו אני עוסק בשורות אלו התפרסם בשנת 1906 – השנה העשרים ושלש לתפקודו של העיתון, בעשור האחרון שעמד בסימן שקיעתה של האורתודוקסיה בגליציה.

קול מחזיקי הדת

קול מחזיקי הדת-22.6.1906

 

'השבוי' מאת 'הנסיך לען טאלסטאי'

סיפורו של טולסטוי הופיע בשלשה פרקים בחודשים יוני-יולי 1906 תחת הכותרת 'השבוי – ציורים וחזיונות, מאת  ׳הנסיך לען טאלסטאי', בתרגומו של נחום שעכטער מפאלטישען (פלטיצ'ן, רומניה). המתרגם, נחום שכטר, הוא דמות שולית יחסית בשדה העיתונות העברית (רק כעשר רשומות של שמו מופיעות במאגר ׳עיתונות יהודית היסטורית'), וה׳נסיך׳ הוא תרגום חופשי לעברית של ראשית המאה העשרים של התואר 'גרף', בו כונה טולסטוי פעמים רבות ('הגרף טולסטוי') כנראה בשל היותו בן למשפחה אריסטוקרטית.

עיקרו של הסיפור עוסק באלכסנדר בן העיר ולדימיר שבחר להתעלם מחלום אשתו שניבא לו רעות, ועל אף הפצרתה יצא לדרך כשפניו ליריד ניז'ני. בדרך פגש מכר והשניים בילו בפונדק דרכים עד שפרשו לחדרים נפרדים. למחרת, בשעה מוקדמת ביותר, המשיך אלכסנדר בדרכו אל היריד. באמצע הדרך עצר בפונדק דרכים למנוחה קצרה ובמהלכה נעצר על ידי שוטרים בחשד כי רצח את המכר עמו בילה את הלילה הקודם. בדיקה קצרה גילתה בתיקו סכין מגואלת בדם.

אלכסנדר הבין כי נפל קרבן למזימה וכי הוא עומד להיאשם על פשע שלא ביצע. במהלך מעצרו נפגש אלכסנדר עם אשתו והשניים הצטערו לגלות כי החלום הנורא התממש לו. השניים ניסו לחלות את פני הצאר, אך דבר לא סייע. אלכסנדר נשפט, נענש במלקות ולאחר מכן נשלח ל'מכרי המלח בסיביריה' ל-26 שנה. אלכסנדר התאקלם במקום מאסרו והפך לאהוב ומקובל בין האסורים שם.

כעבור שנים לא מעטות הובאה למקום קבוצת אסירים חדשה וכעבור תקופה גילה אלכסנדר כי אחד מהם ששמו סימנוביץ', הוא זה שרצח את מכרו משכבר הימים. כאבו של אלכסנדר התעורר מחדש, זיכרון אשתו וילדיו צף בזיכרונו ותאוות נקם התעוררה בו עד שלא היה יכול להירדם בלילות.

באחד הלילות גילה אלכסנדר את סימנוביץ' חופר מנהרה מתוך מטרה להימלט מן המקום. למחרת היום התגלה ניסיון הבריחה לשומרי המקום ואלו פתחו בחקירה בין האסירים. אלכסנדר, על אף שידע כי אויבו סימנוביץ' הוא האשם, ולמרות ההזדמנות שנפלה בידו להאשימו ולהענישו כמגיע לו, לא גילה דבר ולא הסגיר את סימנוביץ'. השנים הרבות שחלפו העמיקו באלכסנדר את ערך קבלת הדין, עד שגם עתה כשנקרתה לפניו הזדמנות פז, סירב להתנקם באויבו המר.

משראה זאת סימנוביץ' לא עצר נפשו ברוחו, הגיע להתוודות בפני אלכסנדר ואף הביע את הסכמתו להודות בכך בפני השופטים ולשחרר את אלכסנדר ממעצרו. אלא שלמרבה ההפתעה, רוח המחילה שרתה על אלכסנדר ושלוות נצח עטפה את כל ישותו, עד שלא ראה שוב צורך להשתחרר ממאסרו. על דעת עצמו הלך סימנוביץ' והודה באשמתו, אולם עד שהגיע מכתב השחרור אלכסנדר נפטר.

 

מה לטולסטוי בין מחזיקי הדת?

כוכבו של טולסטוי כסופר דגול דרך במחצית השניה של המאה ה-19, ועד לשנות השמונים כבר נכתבו ונודעו יצירותיו הגדולות (כמו 'מלחמה ושלום', 'אנה קרנינה' ועוד). אל השפות היהודיות הגיעו יצירותיו רק בראשית המאה ה-20, קודם לכן ביידיש ומעט מאוחר יותר בעברית. יצירתו המוקדמת, ככל שהדבר מוכר לי, שתורגמה ליידיש הינה 'דער איינציגער מיטעל' ('הדרך היחידה'), שיצאה לאור בנויארק באוקטובר 1902.

הסיפור של טולסטוי בו אני עוסק פורסם לראשונה בשפה הרוסית בשנת 1872 בכתב העת "Беседа('שיחה'). שמו המקורי של הסיפור הוא 'אלוקים רואה את האמת, אך לא מגיב במהרה' וכך הוא גם תורגם בשפות אחרות[1]. בגרסת העיתון היהודי, 'קול מחזיקי הדת', כפי שהתפרסמה בשנת 1906, הוא עבר שינויים קוסמטיים בהתאם לרוח העיתון וקוראיו. שם הסיפור הפך ל'השבוי' (ובפרקו השלישי ל'האסיר'...). שם הגיבור הראשי 'איוון דמיטריץ אקסיונוב' שונה לאלכסנדר, שם בעל צליל שאינו נוצרי ואף אינו בהכרח גויי - שם כזה היה מקובל כ׳שם חול׳ גם בקרב יהודים.

סיפורו של טולסטוי בין דפי 'קול מחזיקי הדת' אינו מובן מאליו, שכן ככלל ספרות יפה לא נמנתה בין מדורי העיתון, לא כל שכן כזו שמקורה איננה יהודי. מיסודו עסק העיתון בתעמולה פוליטית שמטרתה קידום מעמדו של ארגון 'מחזיקי הדת'. הוא הירבה לדווח על שלל הפעולות של ראשי הארגון לקידומו וביסוסו. מאמרים ומסות אודות מעמדה של האורתודוקסיה ועתידה מילאו את דפי העיתון וחיציו כוונו נגד קהילות ומגמות יהודיות בגליציה שגילו פתיחות ליברלית. המשבר בחינוך המסורתי העסיק את סופרי העיתון והנושא נדוש שוב ושוב לאורך שנות קיומו של העיתון. עם הזמן החל העיתון לעסוק גם בפוליטיקה כללית, כמו גם בהעשרה וידע כלליים (גיאוגרפיה למשל). אולם נראה כי ספרות יפה לא היתה חלק מתמונת העולם שנשקפה מן העיתון לקוראיו. הופעת סיפורו של טולסטוי בעיתון מעוררת סימן שאלה באשר למגמתה. האם היתה כאן קריצה לקהלים חדשים, ללא הכרזות גדולות? כמן ׳הפרחת בלון׳ כדי לבדוק את ה׳חוזה׳ שבין העיתון, המנגנון הפוליטי-אורתודוקסי, וקוראיו? האם מדובר בתחומי ענין שאפיינו את רוח התקופה? שאלות אלו אינן ברורות לעת עתה, והן ראויות לבדיקה מעמיקה עתידית, בחקר העיתון. אולם לעת עתה, בשורות הבאות, אבקש להציע כיוון מחשבה הרואה את הופעת סיפור 'השבוי' בשנת 1906 בהקשר ההיסטורי הרחב יותר, כתוצאת יחסה של הקהילה היהודית לטולסטוי, יחס שהתגבש מתוך שאלת 'טולסטוי והיהודים' שהעסיקה רבים באותן שנים.

במהלך חייו הציבוריים נטה טולסטוי יותר ויותר לתפיסות אנרכיסטיות ונודע במיוחד בדעתו נגד המנגנון הממשלתי ובתפיסת האי-אלימות שלמענה הטיף עד אחרית ימיו. לדעותיו המהפכניות קמו תומכים רבים, עד שהקיצוניים שבהם כונו 'טולסטויאנים'. הסבתו מסופר דגול למטיף מוסרי הפכה את דעתו לנדרשת ומשפיעה בסוגיות חברתיות שונות ובכללן גם זו הבוערת עבור הציבור היהודי - הקונפליקטים שבין היהודים לאוכלוסייה הכללית.

דעתו של טולסטוי נתבקשה במיוחד לאחר פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903 ואשר הדהדו בכל העולם היהודי. פניות רבות הופנו אל הסופר בבקשה להביע את דעתו וטולסטוי אכן לא עצר את קולמוסו והביע סולידריות עם היהודים בהתייחסותו לפרעות בכמה וכמה מכתבים שנותרו קיימים עד היום (לדוגמה, אחד עשר מכתבים בענין זה ניתן לקרא בספר 'לב טולסטוי – כתבי הגות', בנספח - 'טולסטוי והשאלה היהודית' מאת ולדימיר פפרני, ירושלים תשע"ו). בהמשך אף נענה טולסטוי לבקשת הסופר היהודי 'שלום עליכם' ותרם שלשה סיפורים לקובץ בשם 'הילף' שהכנסותיו הוקדשו לטובת נפגעי פרעות קישינב. התייחסותו של טולסטוי התפרסמה כבר בשנת הפרעות, ויצרה ענין רב בעולם היהודי.

נוכחותו של טולסטוי בשאלה היהודית הלכה והתעצמה בשנים הבאות והגיעה לשיאה עם פרסום המאמר 'וואס איז אזוינס דער יוד?' (מיהו יהודי?) ב-1.10.1908 בעיתון 'טעאטער וועלט' שיצא לאור בוורשה. המאמר העמוס בדברי שבח והלל ליהודי וליהדות זכה לתרגום ולפרסום רב בעם היהודי, ועד היום הוא מצוטט שוב ושוב על ידי ארגונים יהודיים. אולם כפי הנראה מדובר במסמך מזויף שתוכנו הפילושמי אינו עולה בקנה אחד עם יחסו האמביוולנטי של טולסטוי לשאלה היהודית וכפי שעולה משאר כתביו ומיומנו האישי. פרשתנו קדמה, כאמור, בשנתיים ימים, אך היא עשויה להיות מושפעת מאותם הגורמים והנסיבות שגרמו לפרסום המכתב המזויף.

עמדתו של טולסטוי ביחס ל'שאלה היהודית' יצרה באותן שנים הערכות מגוונות של בעד ונגד. עצם העיסוק בעמדתו של הסופר הרוסי הגדול בנוגע לשאלה הרת גורל זו, יכול להעיד על ערכו וחשיבות דעתו של טולסטוי בעיני הקהילייה היהודית. תמיכתו של טולסטוי בעם היהודי נתפסה ככזו שיכולה אולי לפתור בעיות שהתעוררו בין האוכלוסיה הכללית ליהודים. סביבתו הקרובה של טולסטוי כללה יהודים רבים שהשתייכו לאינטליגנציה הרוסית, ומשהפך טולסטוי למטיף צדק ומוסר ביקשו אלה את דעתו ביחס לשאלה היהודית.

יחסו התומך ביהודים – כפי שנתפסה בעיני רבים – במידה רבה, מהמקום הדתי והמוסרי, הפך אותו כנראה ללגיטימי גם בחוגים אורתודוקסים וסביר כי ריפד את כניסת יצירתו לעיתון האורתודוקסי השמרני שפעל מחוץ לגבולות רוסיה - בגליציה השכנה. 'השבוי' המעלה את ערך המחילה ואת האמונה בהשגחה עליונה, היה ראוי בהתאם ללגיטימיות של טולסטוי למצוא את מקומו ב'קול מחזיקי הדת' ולספק לקוראים יצירה נאה.

מכתבו המזויף של טולסטוי

מכתבו המזויף של טולסטוי בטיעאטער וועלט

 

הסיפור כפרפרזה למצבו של 'מחזיקי הדת'

פרשה זו של טולסטוי ומחזיקי הדת עוד זקוקה לעיון מעמיק ורחב יותר, אך לסיום הדברים אבקש להשתמש באפיזודה המרתקת הזו כסוג של מראה או משל גם למצב העניינים הכללי שאותו שיקף העיתון לקוראיו באותן השנים. בחירת הסיפור המסוים הזה עשויה היתה להשתלב בו, כפי שאבקש להציע, אפילו כמשל פואטי.

המדובר בראשית העשור השלישי לחיי הארגון ועיתוניו, שנים של משבר ואכזבה גדולה. החלטה ממשלתית עמדה לאכוף סופית את התקנה כי לרבני קהילות יוכלו להתמנות אך ורק בעלי השכלה פורמלית. לאחר מאמצים חוזרים ונשנים, התברר בשנת 1903 כי לא ניתן לגשר על פני המחלוקת בין רבני גליציה ולקיים ביניהם אסיפה רבתי בדומה לאסיפה הגדולה שהתקיימה בלבוב בשנת 1882. ההתרעות וקריאות השבר אודות מצב האורתודוקסיה לא הצליחו להביא לידי החלטות אופרטיביות.

באותם גיליונות בהם התפרסם 'השבוי' של טולסטוי התפרסמה סדרה בת חמישה מאמרים תחת השם 'גאלציע על סף הרפורם', בהם ניכרת היטב זעקת השבר אל מול חדלות האונים למציאת פתרון. הסיפור משקף למדי את מצבם של 'מחזיקי הדת', וכותרתו כפי שמופיעה במקור קולעת בכך אל השערה. כאמור לעיל, שם הסיפור של טולסטוי במקור הוא 'אלוקים רואה את האמת, אך לא מגיב במהרה'. אין כל ספק: 'מחזיקי הדת' ציפו לישועה דחופה, אך זו לא מיהרה להגיע.

בעיני 'מחזיקי הדת', היהדות בגליציה נקלעה שלא באשמתה לאיום רוחני המעמיד בסכנה קיומית את עתידה, שערה הולך ומאפיר והיא מזדקנת בטרם עת. נוכל להזכר בדברי אלכסנדר הנזכרים: 'אלכסנדר נשבע כי איננו אשם בזה... קולו היה מעורב באנחות המתפרצות מעומק לבו. היה נמס כדונג ומפחד רעד כאיש אשם בכפו... אך לשוא התחנן, נשא את קולו ויבך בכי תמרורים'...

לאחר עשרות שנות פעילות אינטנסיבית במישור החברתי והפוליטי, 'מחזיקי הדת' הגיע למשבר חסר פתרון הנראה לעין. ההשלמה עם השינויים שהקהילה היהודית בגליציה עברה הלכה וגברה, וההתרעה בשער הפכה יותר ויותר לביטוי של כאב מאשר הצעה לפתרון. ניצנים של יאוש הורגשו בין מחזיקי הדת. כאלה שנוכל לזהות את מקביליהם ביאושו של אלכסנדר: 'ויאמר בקרבו, מלבד שוכן שמים אין שום בן חלד שיכיר האמת, רק אליו אתפלל, לחסדו אצפה ולישועתו אחסה. ומאז והלאה לא הגיש עוד שום בקשה ורק התפלל'...

בניגוד לעבר, ארגון 'מחזיקי הדת' התקשה לנקוט בפעולות ארגוניות מערכתיות וחרף תוכחות המוסר שהמשיכו להופיע מעל דפי העיתון כמימים ימימה, ניכר כי עובדת הצטמצמות יחסה של האורתודוקסיה בגליציה הופנמה בקרב הפרנסים ומנהיגי הציבור האורתודוקסי. אולי שורות אלה מהדהדות את אותן התחושות: 'מאז הושם במאסר, שערות ראשו הלבינו כשלג, זקנו ארוך ולבן, ולכן שמחתו נשבתה. הילוכו היה שחוח ובנחת דיבר מעט, לא שחק בשום פעם ורק התפלל... פתאום הרגיעה נפשו הנכאה, אש לא נשקה עוד בלבו לביתו, לא חפץ עוד לצאת חפשי מהמאסר'...

במבט היסטורי מרוחק יותר נוכל אולי להוסיף עוד פרק לפרפרזה הזו, ולהציע מעט נחמה עתידית, שכןבדומה לאלכסנדר/אקסיונוב שחפותו הוכחה לאחר עשרים ושש שנים בסיביר כשהוא עצמו כבר לא היה בין החיים, כך חזון 'מחזיקי הדת' לארגון האורתודוקסיה בגליציה שב והתגשם לאחר קריסת הארגון ערב מלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה, הארגון ושני עיתוניו סיימו את תפקידם ההיסטורי והבולטים שבין רבניהם ומנהיגיהם השתלבו בארגון האורתודוקסי החדש ורחב ההיקף – 'אגודת ישראל', שיכולתו האירגונית ויצירתו העיתונאית שתלווה אותה ימשיכו וישמיעו את קולם לכל אורך המאה העשרים ועד לימינו אנו.

השבוי פרק ב

'השבוי' – פרק ב

 

 

[1] שם הסיפור ברוסית: Бог правду видит, да не скоро скажет, ובאנגלית: God Sees the Truth, ButWaits.