הקרבה בין הרבי לחסידים בחסידות ויזניץ: שלוש נקודות מבט // חנוך אוביץ

החסידות בכללה בתור תנועה מפוארת בעולם היהודי, נשארה עד היום הזה בבחינת תורה שבעל פה. גם הספרים שנכתבו עליה וגם דברי התורה של האדמורי"ם לדורותיהם, משקפים אך במעט את יופיה הפנימי ועושרה הרב החבוי בה. רוב דברי ימי החסידות וביטויי ההווי שלה נמסרו ועברו מדור לדור מאב לבן ונשארו בצינורות הפנימיים של כל חסידות לעצמה. קל מאוד לאפיין מבחוץ את החסידות על פי מקורות כתובים או מה שנראה לעין, אך, זה אינו מבטא בצורה אמיתית את המתחולל בתוכה.

לבטא ולהמחיש לזר המתבונן בה, את המתחולל בתוכה הינה משימה לא פשוטה כי כדי להבין את הרזולוציות והניואנסים הדקים, צריך להיוולד ולחוש ולמשש ברמ"ח האיברים את החסידות הספציפית אותה רוצים להבין.לכן, ננסה להבין את החסידות 'מבפנים' כפי שעבר מדור לדור עד ימינו.

אחד הדברים שהדגישה תורת החסידות היתה יחסי רבי וחסידים, רבות נכתב על כך בספרי החסידות.

ניגע בשלוש נקודות מבט שהובאו ודוברו בדברי ימי החסידות: נקודת מבטו של הרבי, מבטו של החסיד המלומד ונקודת מבטו של החסיד הפשוט.

הרה"ק רבי אליעזר זאב מקרעטשניף, שאל פעם לחסיד אחד של ה"אהבת ישראל", איך זה שתמיד ניתן לראות מה שהרבי עושה, הן בהכנה לתפילה, בברכת התורה, באמירת תהלים, הן בלימוד התורה ובקבלת הקהל, ובכל מקום ניתן להיכנס ומוכן לקבל אנשים. אמר לו החסיד: "אצלנו הרבי הוא בבחינת אב, ואצל אב לא איכפת לו שהילדים רואים כל מה שעושה".

כששמע רבי יודא'לי הורביץ מדז'יקוב, נכדו של ה"אהבת ישראל", את תשובתו של אותו חסיד אמר שלא זו התשובה האמיתית לשאלת הרה"ק מקרעטשניף, אלא מה שמובא בנועם אלימלך פר' שלח מ"ש מהרה"ק מראווני.

וז"ל נועם אלימלך שם:

ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי כו׳. "דהנה יש ב׳ גווני צדיקים דהיינו יש צדיקים שמוכרחים להיות פרושים ומובדלים מבני אדם‏ כי כאשר יהיו בין העולם יוכל להיות שיפלו ממדרגתם הנכונה להם * ויש צדיקים שמעורבים בין העולם ומדברים עמהם ואעפ״כ אינו נופל ממדרגתו ואדרבה הוא מחזירם למוטב * ע״ד ששמעתי הפי׳ מרבי ומורי הרב הגאון הקדוש המנוח מ׳ דוב בער דק״ק ראווני נשמתו בג״ע ולא הסריח בשר קודש מעולם ופי׳ מי שהוא בשר קדוש שהוא צדיק גמור אינו מסריח מעולם אף כשהוא מעורב עמהם ומדבר עמם * וזהו ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת היינו אף שדיבר עמהם אעפ״כ לא נפל ממדריגתו ואדרבה וימלא אחרי לגמרי וק״ל *"

ובספה״ק ״תורת חיים״ מקאסוב פרשת ואתחנן ד"ה היום הזה, כתב בקדשו: "הצדיק שבדור צריך להיות תמיד במעלה העליונה בהתפשטות הגשמיות בעולמות העליונים, ולהשפיע לכללות ישראל כל טוב. וכשהוא מדבר עם כל אחד מישראל כדי לידע מה הוא, וצריך להשפיע לו, צריך ליפול ממדריגתו".

זאת אומרת, שיש את תשובת החסיד הפשוט כפי שרואה ממבטו את הרבי שלו, רואהו כאביו ממש שמסור וזמין בשבילו תמיד וכן הוא מרגיש כלפיו כבן ומאוד 'היימיש' עם הרבי, עד כדי כך שרואה את הרבי מתי שרוצה בכל הצורות והאופנים בלי מחיצות והסתרות, כבן לאביו.

ויש את מבטו של החסיד הבר אוריאן, שנמצא בעצמו בדרגה רוחנית גבוהה, כפי שמתבטא מתשובתו של רבי יהודה הורביץ מדז'יקוב שהיה נכדו של ה"אהבת ישראל", והיה גדול בתורה ובחסידות ואף כיהן ברבנות. והיה חסיד נלהב בכל רמ"ח אבריו של סביו הגדול. והוא ראה בהנהגת סביו עם חסידיו, השתקפות של דברי ה"נועם אלימלך" על צדיק שאינו נופל ממדריגתו כשמעורב עם הציבור.

ויש את הגישה של הרבי בעצמו כפי שרואהו, כמובא בספר "תורת חיים" לרבי חיים מקאסוב שהיה הרבי השני בשושלת קאסוב – ויז'ניץ, הרבי כשמדבר עם חסידיו כן נופל ממדרגיתו, אך עושה כן במכוון ומעדיף להתעסק עם הציבור מאשר לעבוד הוא בעצמו במדגרות גבוהות. ואפשר להוסיף של זה גם כן את המובא בספר "אבן שתיה", תולדות אדמור"י ויזניץ, בשם ה"תורת חיים":, שהצדיק צריך להנהיג עדת ישראל בבחינת ״רועינו אבינו״, כי הרועה - משגיח על הצאן שיהיה להם מרעה טוב ושמן, ולפעמים הוא מטיל אימה עליהם ביותר וגם מכה אותם שלא ילכו חוץ לגבול. והאב - יש לו געגועים על בנו, ונפשו קשורה בנפשו ולבו מגודל אהבתו וחושב לעשות לו טובה בכל עניניו. וזהו פירוש הפסוק בפרשת יתרו (שמות יט, יד) ״וירד משה מן ההר אל העם״, ופירש רש״י: ״מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם״. וקשה, מה היו העסקים של משה רבינו ע״ה במדבר , וכי חנוני או סוחר היה? ותירץ, דאף שבודאי בשעה שירד מן ההר היה מדובק עוד בעולמות עליונים, דזה היה עיקר עסקיו, להמתיק שם כל הדינים, בכל זאת פנה מקודם אל העם לשמוע בקשותיהם ואחר כך היה מעלה הכל למרום, דברים הגשמיים עם תפלתם.

בהקשר לזה, מסופר שרבי ישראל מרוזין שאל פעם את רבי חיים מקסוב בטעם הדבר שאינו מתפלל בחדר מיוחד לעצמו כי אם בתוך המוני אמוני עם סגולה, ענהו רבי חיים בדברי תורה הנ״ל, והוסיף: "אם המנהיג אינו יורד כלל מן ההר, אינו יכול להתערב עם העם".

הקרבה של הרבי והחסידים הנ"ל על שלוש נקודות מבטיה, באה לידי ביטוי באחת השושלות המפוארות בחסידות הלא היא: שושלת קאסוב - ויזניץ.

שושלת קאסוב - ויזניץ הינה חסידות שורשית שמתחילה בתלמיד הבעש"ט ר' יעקב קופיל חסיד מקולמייא, ממשיכה והתייסדה כחצר אצל בנו ר' מנחם מנדל הגר מקוסוב בעל מחבר ספר "אהבת שלום" והמשיכה כבן אחר בן עד לימינו.

במשך השנים נתנה השושלת הזאת הרבה מאוד לעולם היהודי, הרבה מאוד יהודים על כל רובדיהם היו מסתופפים בצילם של אדמור"י קוסוב – ויזניץ, היו באים בהמוניהם, רבנים, עסקנים, ראשי קהילות, והמוני עם, כי שם היו אדמורי"ם גדולי תורה ומידות שהיו מקרבים כל אדם בסבר פנים יפות ומכוונים ליבותיהם לאביהם שבשמים. וברבות השנים נתרבו עד למאוד הנוסעים, עד שלפני השואה היתה מצודת הרבי מויזניץ דאז רבי ישראל הגר זצ"ל פרוסה על פני כל יהדות בוקובינה, מארמארש, וחלק מגליציה והונגריה. והיו נושאים את שמו בהערצה וכולם עונים אחריו 'מקודש'.

התביעות וההתעסקויות שתבעו האדמורי"ם בשושלת מחסידיהם, לא היתה פולחן אישיות כזה או אחר, ולא דרשו צייתנות ונאמנות עיוורת ומוחלטת מחסידיהם אליהם, אלא ההיפך, נתנו תחושה של "איך בין פאר דע עולם" – אני לשירות הציבור.

האדמורי"ם היו עסוקים בדברים הכי טכניים שיכול להיות לטובת חסידיהם ולטובת הכלל, למשל, לארוך הדורות היו תמיד אדמור"י השושלת נשיאי קופות הצדקה לעניי ארץ ישראל והיו אף עוברים בעיירות השונות להתרים אנשים, וכן בנו בעצמם מוסדות תורה ישיבות וכד', בנו שיכוני מגורים לחסידיהם הן בחו"ל והן בארץ. ובכלל, הם תמיד "לשירות הציבור", מכוונים את סדריהם ותפילותיהם ולימודם כך שהציבור לא יופרע מכך.

כמים הפנים לפנים, היחס של חסידי ויזניץ לרבותיהם היה תמיד כבן לאביו, והחסידים לא התביישו והיססו לבקש מהאדמורי"ם לעזור להם בעסקנות אפילו בדברים פעוטים, ואף פעם החסיד לא מהסס מלשתף את רבו בכל פרטיו הכי אישיים, לא מתוך הכרח אלא מתוך אהבה ורצון כי רואה ברבו אב, רבי ומורה דרך.

לחסידים תמיד היה ניתן לראות מה שהרבי עושה, הן בהכנה לתפילה, בברכת התורה, באמירת תהלים, הן בלימוד התורה ובקבלת הקהל, ובכל מקום ניתן היה להיכנס, והרבי היה מוכן לקבל אנשים. ולעיתים קרובות היו האדמורי"ם יושבים בבית המדרש כאחד האדם ואך היו משתתפים בשיעורים השונים.