פרק ח': סיבת עזיבתו של הר"ש מחלמא את טבריה

הקהילה החסידית אף הוזמנה אחר כבוד לבוא ולהשתקע בטבריה; לאחר זמן נתגלעה מחלוקת בין הקהילה הספרדית המקומית לבין החסידים, במחלוקת זו עמד ר"ש לצידם של הספרדים.

אורן סבור, שהתערבות זו במחלוקת היא זו שגרמה לסילוקו של הר"ש מטבריה, [אורן מוסיףשרבי מנחם מנדל מוויטבסק השתקע בביתו של רבי שלמה לאחר שזה עזב את טבריה].[1]

בריק טען בתוקף שר"ש לא עזב את ארץ ישראל מפאת התנגדותו לחסידים, ולא יתכן שרמ"מ מוויטבסק יכתוב על ר"ש מילים חריפות כגון: "ובעזרת ית' נתישבתי בדירת הרב מדון הנ"ל", כיון שנאמר בנפול אויבך אל תשמח. [יצוין שבריק נסמך על ר' ראובן מרגליות ופרומקין שסברו שהאגרת משובשת או שחסרות בה מילים[2]].

ליפסון שיער שר' שלמה יצא לחו"ל כשד"ר על מנת להביא סיוע ליישוב העני בארץ ישראל, ב-1781 הגיע לסלוניקי שם תכנן להדפיס את יתר חלקי ספרו "מרכבת המשנה", אולם הוא ואשתו נפטרו במגפה בתאריך כ"א תמוז תקמ"א[3].

במאמרו של החוקר יחיאל גולדהבר- ('משולחנו של יחיאל גולדהבר פרשת יתרו תש"פ) לאור מקורות חדשים שמציג, מסיק כהשערתו של אורן שר"ש אכן גורש מטבריה.

גולדהבר מציג ראיות חדשות שמוכיחות על התנגדותו של ר"ש לחסידים שמסכמת את הפולמוס בין החוקרים, כגון דבריו של הר"ש בהקדמתו לספרו 'מרכבת המשנה' על הרמב"ם, פפד"א תקי"א, בה הוא מתאר בצורה מדוייקת שלושה סוגי 'חסידים ידועים: "יש מהם ריק מכל מדע קטן הוא וד"ל..".

על דברים אלו טען גרשם שלום שכוונתו של ר"ש היא לחסידים שקדמו לבעש"ט, בריק כתב אף הוא, שמסתבר שאין המדובר שר"ש התכוון לחסידים תלמידי הבעש"ט, כיון שלא מצאנו התנגדות בתקופה כה מוקדמת.

למרות הדברים, גולדהבר מוכיח כדבריו שר"ש התכוון לחסידים של הבעש"ט, מציטוט מאגרת שכתב ר' צבי הירש לעהרן לרבי ישראל משקלוב שמביא סמך להתנגדותו לחסידות מהגר"א ומבעל 'מרכבת המשנה' בשנת תקמ"א [!][4]

וכך כותב צבי הירש לעהרן [באגרת מחודש אדר תקצ"ב] לרבי ישראל משקלוב, : "יפה דיבר רום מעלת כבוד תורתו.. אדרבה אמרתי אפשר אם לא היה באותן פרטי אישים הטוב מצד החסידות הי' יותר גרוע'. אלא השתא דשדא תכלא בכולהו ומעורר על הישנות מזמן הגאון 'מרכבת המשנה' זלה"ה, לא שמיע ולא סבירא לי",[5] ובכך דוחה הוא את טיעוניו כנגד החסידים.

לטענת גולדהבר מציטוט זה של ר' צבי הירש לעהרן במכתבו לרבי ישראל משקלוב בשנת תקצ"ב (1832), בו כותב בפשטות על התנגדות הר"ש מחלמא לחסידות, יש ללמוד שר"ש התנגד בימיו לחסידים של ימי הבעש"ט, וכך מן הסתם נהג הר"ש בטבריה ונקט צד לטובת הספרדים במאבק בינם לחסידים.[6]

גולדהבר טוען שלאחר שר"ש מחלמא גורש מטבריה, שרר בה שלום ושלווה בין הקהילות השונות, ראייתו היא מאגרת שכתב רבי יעקב אלישר מצפת לרבו החיד"א בשנת תקמ"ב (1782), וכך דבריו: "אם פה מענין האשכנזים הדרים פה, אמת כי בתחילת ביאתם הלכו בגדולות עם הפקידים הי"ו, וכתבו עליהם שטנה לפולניא ואשכנז, אך לא עברו שנה ושנתים עד שידעו הכל את מעשיהם. והיום מקצתם הלכו וישבו בעיה"ק טבריה והנשארים היושבים פה הודו ולא בושו כי טעו בחשבם ועשו מגדל של תוהו, ויושבים עתה איש תחת גפנו ותחת תאנתו". מדברים אלו מסיק גולדהבר שהסכסוך שקט הן בצפת והן בטבריה[7], ורבי שלמה מחלמא גורש מטבריה בשל התנגדותו לחסידים ולא שנשלח כשד"ר לחו"ל.  [8]

השגתו של ר' צבי הירש לערן

 

לקריאה נוספת:

ריכב (בוני) רובין "צורת הארץ" ארץ ישראל במפה העברית מרש"י ועד ראשית המאה העשרים יד יצחק בן צבי ירושלים תשע"ד עמודים 120-123

יגאל אורן http://www.tivon-lib.co.il/1155/

דניאל ליפסון הספריה הלאומית https://blog.nli.org.il/shlomo-of-chelme/

משולחנו של יחיאל גולדהבר פרשת יתרו תש"פ

 

[1] על המלחמות והסכסוכים בימיהם בין הקהילות השונות מצינו עדות מיוחדת בכתבי הנוסע השוויצרי' יוהאן לודוויק בורקהארדט' שביקר בארץ ישראל בשנת תקע"ב, והתארח בבתי יהודים מצפת וטבריה מעדות שונות, והשאיר תיאור חי על הרובע היהודיים בערים אלו. לאחר תאור מפורט של מקורות הפרנסה, שרובן ככולם אצל העדות השונות ניזונים מתרומות המגיעות מחו"ל הוא כותב על היחסים העכורים בין שתי העדות: "קנאה גדולה ועמוקה שוררת בין עדות המזרח לבין אשכנז. הסיבה לכך: "עדות המזרח היו ראשונים שהתיישבו בגליל". מקור:

Travels in Syria & the Holy Land, London 1822, p. 325 אצל 'משולחנו של יחיאל גולדהבר' פרשת כי תשא תש"פ.

 

[2]מקור לבריק: רבי שלמה מחלמא עמ' 21.

[3] וכך כותב ליפסון: "אפשר שרבי שלמה לא שהה זמן רב בארץ ישראל. כדמות ידועה ונציג ציבור, קיבל על עצמו שליחות לחו"ל על מנת להביא סיוע ליישוב העני בארץ".

[4]לעהרן לעומת רבי ישראל משקלוב מתנגד לגישתו כנגד החסידים, וניסה להנמיך את הלהבות.

[5]פנקסי הפקוא"ם, כרך 5, דף 26 ע"א, קטע קצר של האגרת הובא אצל א' מורגנשטרן בספרו 'מיסטיקה ומשיחיות', עמ' 174, ואצל גולדהבר  הובאה באופן מלא.

[6]בריק טוען כגרשם שלום שר"ש לא התכוון לחסידים בימיו, בספרו הוא שולל אגדה חסידית נפוצה, שוועד ד' ארצות הזמין את הבעש"ט על מנת לחקור אותו על ידיעתו בהלכה ושם כידוע נמנה על הדיינים ר"ש מחלמא. עוד ראיה מביא בריק לדבריו שאין בספרי החסידות שום דיבורים כנגד ר"ש מחלמא (שם 29 30).

[7]יש לציין שהדברים אינם מוכיחים דיים, כיון שיעקב אלישר התגורר בצפת, ואין בדבריו עדות על השלום ששרר בטבריה.

[8] המכתב של יעקב אלישר לחיד"א הובא אצל: א אלמליך, 'מגנזי' העבר', מזרח ומערב: ירחון: מדעי, היסטורי, לחקירת המזרח, ירושלים ג (תרפ"ט), עמוד 232.