מהרש"ל וירידי לודמיר // שמחה פלדמן

בחיבורו דרישה (טור יורה דעה, הלכות עבודה זרה, סימן קמט) מביא ר' וולק כץ ((1554-1614 ) בשם רבו המהרש"ל את הדברים הבאים:

ז"ל מורי ורבי המהרש"ל: מכאן נראה לי דאיסור גמור לכולי עלמא לילך לאותן יריד טעותם כגון במדינות הללו זעמינ"א שמתקרבין לשם מרחוק ביום איד שלהם וכהאי גוונא והעולם סומכין איש אומרים שכתב הרא"ש לקמן וצ"ע.

נבאר את הרקע הריאלי וההלכתי לדברי המהרש"ל:

ירידי זעמינ"א (כפי שמבאר הדרישה), היו בעצם ירידי העיר לודמיר שבמערב אוקראינה. על פי ה"אנציקלופדיה היהודית הקצרה בלשון רוסית", הקהילה היהודית בלודימיר הוקמה  בתחילת המאה ה -16, כלומר סמוך ונראה לתקופתו של המהרש"ל.

בשנת 1527, שילמו היהודים שנחשבו נתיני הנסיך, מס גדול על 15 של פלורין כדי שיותר להם להתישב בעיר,  ב -1552, מתוך 243 בתים של השטח הנקרא "העיר העגולה" (סביב הטירה הפיאודלית) 22 בתים היו שייכים ליהודים, עוד שבעה בתים יהודיים עמדו בשטח הנקרא "אדמות הקהילה", בנוסף התגוררו בעיר שתי משפחות יהודיות ששכרו דירות,שורות המסחר של העיר שהתמקמו בשטח הנקרא "העיר העגולה, היו שייכות ליהודים, (שטח זה כלל 24 חנויות). קצת לפני פטירתו של המהרש"ל (1569) סופחה וולין לפולין, סיפוח זה האיץ את התפתחות הקהילה.

בית הכנסת הגדול בלודמיר

בית הכנסת הגדול בלודמיר

כפי הנראה עם התפתחות המסחר היהודי, נטשו היהודים עיניים גם ליריד לודמיר הלא הוא יריד זמעינ"א, אך ירידים אלו היו אליליים, ונקבעו תמיד בחגאות הנוצריות. על פי הרשימה המצויה בספר יוסף אומץ (עמ' 373- 374), חגם של ירידי לודמיר נחגג ב19 בספטמבר, בדברי הט"ז (קמט ס"ק ד) מפורש, שחג זה היה יום מחילת עוונות נוצרי. על כך יצא קצפו של המהרש"ל שהדבר אסור על פי ההלכה.

מקור האיסור הוא מפרק א' של מסכת עבודה זרה (משנה ד) שם נאמר שאסור ללכת ל"עיר שיש בה עבודה זרה", ובתוספתא (פרק א דע"ז) מפורש שהכוונה לעיר שיש בה יריד. (פרק א סימן ט), איסור זה נאסר כחלק ממכלול שלם של איסורי משא ומתן עם הגוים בימי אידם (יום חגם של עובדי עבודה זרה), וכחלק מקובץ חוקים אלו נאסר אף ההליכה ליריד שיש בו חג עבודה זרה, משום שההולך לשם נראה כהולך לחגוג את החג האלילי ויש בכך משום מתן כבוד לעבודה זרה (רבינו יונה בטור קמט שם), זוהי טענתו של מהרש"ל, שמשכך גם ההשתתפות בירידי לודמיר ששם נחגג אותו חג נוצרי צריכה להיות אסורה מטעם זה.

המהרש"ל היה מודע לכך שאין העולם חוששים לאיסור זה, וניסה ללמד עליהם זכות כפי שכתב "והעולם סומכין איש אומרים שכתב הרא"ש לקמן וצ"ע"

היש אומרים שעליו מדבר המהרש"ל (שהוא לא אחר מתשובת רב האי גאון, כפי שכתבו הרמב"ן והר"ן), מסתמכים על היתר מקומי של דבר האבד, משום ששמא לא ימצא את הסחורה אלא ביריד ונמצא מפסיד, ובמקום ''דבר האבד'' לא העמידו חכמים דבריהם (ראה ש"ך קמט ס"ק ז), יש לציין שהיתר זה לא היה חביב על המהרש"ל ולכן סיים דבריו בהסתייגות המוכרת "וצ"ע".

כפי שכתבנו, דבריו של המהרש"ל צוטטו על ידי תלמידו הדרישה שהביא את דבריו ללא כל הסתייגות, לעומת זאת הב"ח (1561 -1640), אף שמצטט את דבריו כשהוא מגיע להכרעת ההלכה, הוא פוסק להיתר בכל הירידים בלא כל הסתייגות. הט"ז חתנו של הב"ח (1586-1667) מצטט את דברי המהרש"ל לפסק ההלכה, ואילו הש"ך מתיר באופן מוחלט.

הפוסק המאוחר בעל החכמת אדם (1748 – 1820), מצטט אמנם את דברי המהרש"ל אבל מיד מציג הסתייגות שלפי הכלל שהגוים בזמן הזה אינם מודים בעבודה זרה צריך הדבר להיות מותר. יותר מפעמים שוליים אלו, לא מצינו בספרות ההלכה איזכור כל שהוא לאיסור ההליכה לירידים, ונראה שהמנהג להתיר את ההליכה לאותם ירידים - שעליו מספר המהרש"ל - התקבל ללא כל עוררים .

במאמרי "הלכות עבודה זרה ביריד - מתקופת המשנה עד העת החדשה המוקדמת", הראיתי כיצד הותר המסחר עם הגוים בימי אידם שנאסר על ידי התנאים בפרק א דע"ז, מתקופת רבינו גרשום (המאה הי"א) ואילך, סיבת ההיתר כפי שנסקרה במאמר זה, קשורה היתה בעובדה שהמסחר עם הגוים היתה בגדר "שפרנסתם תלויה בסחורתם ורוב ימות השנה יום אידם הם - ונמצאת פרנסתם כלה אם לא ישאו ולא יתנו ביום אידם" (לשון רבינו גרשום), משום כך השתמש רבינו גרשום בטיעון שהגוים בזמן הזה אינם עובדי עבודת כוכבים, כהיתר של שעת הדחק (שו"ת ר"ג תשובה כא).

בהמשך הותר על ידי הראבי"ה (המאה הי"ג) אף המסחר ביריד מחמת אותו טעם, שאין הגוים כיום נחשבים עובדי עבודת כוכבים (וגם אצלו השתלב ההיתר הכללי שאין הגוים כיום עובדי ע"ז, בטיעון הטכני שפרנסת היהודים כלה אם נאסור לחלוטין את המסחר עם הגוים בימי אידם, ראה מאמרי הנ"ל עמ' 13).

עולה אם כן מהדברים, שמחאתו של המהרש"ל כנגד ירידי זעמינ"א, קראה תיגר עם היתר שהיה פשוט אצל פוסקי ההלכה במשך כחמש מאות שנה! כיצד יש להבין את הדברים?

שורש הענין נעוץ במה שכתבתי במאמרי הנ"ל, וכך הם הדברים: כל היתר עקרוני (גוים בזמן הזה לאו עובדי עכו"ם הם) שנולד מתוך מצוקה מציאותית, יש בו מן היסודות הרעועים ולכן כשיגיע פוסק חריף ועצמאי כמהרש"ל,  ששיטתו היא "להביא כל הדיעות, בין הקדמונים, בין האחרונים, ולא לישא פנים לשום מחבר", כי "מימות רבינא ורב אשי אין קבלה לפסוק כאחד מן הגאונים, או מן האחרונים. אלא מי שיכשרו דבריו, להיותן מיוסדים במופת חותך על פי התלמוד והירושלמי ותוספתא, במקום שאין הכרע בתלמוד" ('ים של שלמה, הקדמה למסכת בבא קמא) - אזי היתר זה יכול להתמוטט כשאינו "מיוסד במופת חותך על פי התלמוד".

אך גם לזאת יש לשים לב, שגם הפוסק החריף והעצמאי, לא יכל לאסור את שהכל נהגו בו היתר, ומשלא מצא חן בעיניו היתרם של ראשונים, ניסה למצוא היתר מקומי לדבר על פי דעת הי"א שברא"ש, אף שגם היתר זה לא היה מהחביבים עליו.