תשוקת ארץ ישראל אצל משכילי גליציה// הקדמה

בס"ד

הקדמה כללית

אברהם מנחם מנדל מאהר נולד בלֶמבֶּרג ב-א' ניסן תקע"ה (1815), והלך לעולמו ב-ג' סיון תרכ"ח (1868). מאהר היה יהודי משכיל, וסופר. נוכל לקרוא על הלך רוחו ופועליו במידעון שכתבה ד"ר רבקה וולפא באתר מכון גליציה: "דפוס וחינוך: מפעלי הפצת הידע של אברהם מנחם מנדל מאהר מלבוב וחוגו".

סופר פורה ביותר היה מאהר, אשתו שהייתה מבית עשיר הכניסה לו נדוניה נכבדה, כך שמאהר הקדיש את רוב זמנו לכתיבה, וחיבר למעלה מעשרים ספרים בעברית וביידיש, וכן השקיע את זמנו בכתיבת עיתונים.

בשנת תר"ז (1847), הדפיס מאהר את ספרו "מבשרת ציון" בעיר למברג. בשנת תרמ"א (1880) הודפס שוב הספר בהוצאה שניה, והמקורות במאמר זה יופנו אליו.

מבשרת ציון מהדורת תר"זמבשרת ציון מהדורת תרמ"א

"מבשרת ציון", אברהם מנחם מענדיל מאהר, מהדורת תר"ז (18847), ומהדורת 1880 (תרמ"א).

כמו רבים מחכמי תקופתו שכתבו ספרים שונים, וכאחד שהתעסק עם גאוגרפיה ארץ ישראלית אף כי לא ביקר שם מעולם, מאהר הסתמך גם על מקורות נוצרים ומוסלמים. (על המקורות לספר "חוג הארץ" שחובר כמאה שנים קודם לכן על ידי החכם ר' שלמה רפפורט מחלם, ראה סדרת מאמרים באתר מכון גליציה).

מאהר הצהיר על כך שהוא מלקט ממקורות יהודים, מוסלמים ונוצרים כפי שמובא בהקדמה: "כי אם כל דבריו העתקתי מספרי חכמי עמינו וחכמי העמים".

ננסה לבחון את אופי ארץ ישראל בעיניו, מהיכן לקח מאהר את מקורותיו, את מה בחר להשמיט, אלו ניסים ומופתים מאהר לקח כפשוטו, ואלו ניסים הוא ראה בעין ביקורתית ודחה, וכך נבין את כיצד ראה את "ארץ ישראל" בעיניו בגליציה הרחוקה במאה ה-19.

 

הקדמתו של מאהר ל"מבשרת ציון"

ההקדמה היא טקסט ייחודי שלו, והיא ככל הנראה לא מועתקת ממקורות אחרים[1].

ראש דבר

"מיום שפך ה' חמתו עלינו, ונתן לשבי עוזו ותפארתו ביד צר, אבדו בעונותינו כל המון הסגולות היקרות אשר היו לנו מימי קדם אלה היו למאכולת אש, אפר תחת כפות עריצים, ואלה נטמאו מידי זרים וכבודם הורד מעליהם, ובשצף זרם העת כלה ואבד זכרם, ואין עוד שם ושארית למו, אך כלי חמדה אחד נותר לנו אשר לא היה לאל יד האויבים להשמיד זכרו – הוא הארץ הקדושה אשר בחר ה' לנחלה לנו עת הבדילנו להיות לו לעם, הסגולה היקרה הזאת התגלגלה תחת מסבות רעות לאין מספר, וכל גדודי בלהות שמוה למפגע לה, חרב, רעב, דבר, יקוד אש, מים זדונים, ושממון, לא נעדרו ממנה".

"ואכפם עליה הכבידו, ובכל זאת היא נצבת באיתן תקפה כסלע חזק בלב ימים הלועג למשברי ים, וגלים משחק לו – לשוא כלו מלכים רבים כחס לחלל הודה, לריק יגעו מושלים אדירים להשחית הדרה, אחרי כל מכותיה עוד קדושת עליון שוכנת על פניה, וכבוד ה' חופף עליה לדור דורים, בכל מקום תדרוך כף רגלינו בה, עמוד נגד עינינו מזכרת דבר קדוש מימי עולם, פה משכן עצמות אחד הקדושים, ופה מקום אות ומופת  פה חל נוה צדיק, ופה מקום תשועת ה' לפנים, ומה יקרו המשורר הקדוש: כי רצו עבידה את אבניה ואת עפרה יחוננו! (תהילים ק"ב ט"ו)".

נשים לב שמאהר מקדים את המקומות שמזכירים את התנ"ך: "בכל מקום תדרוך כףרגלינו בה, עמוד נגד עינינו מזכרת דבר קדוש מימי עולם", ורק אח"כ את קברי הצדיקים: "פה משכן עצמות אחד הקדושים". כפי שנראה בהמשך, מאהר עיין בספר "כפתור ופרח" והסתמך עליו בספרו, ויתכן שממנו לקח את סברתו, שהמקומות הקדושים, יותר חשובים מקברי צדיקים[2].

ממשיך מאהר: "ולא לבד לנו רבה יקרתה, כי גם בעלי ברית אחרת אליה ישתחוו אליה יתפללו, עמים הר ציון יקראו, ולאומים ביראה יכבדוה. ואם אין לאל [י]דינו לשבת בקרבה ולהתענג מזוי ה' השוכן בתוכה, מדוע לא נשקים את המית רוחנו בקראנו פרשת גדולתה וקדושתה עלי ספר? "

נשים לב, הוא לא קורא לעלייה המונית, אלא בסך בכל מעודד לקרוא בספר את "גדולתה וקדושתה" של ארץ ישראל.

ממשיך מאהר: "סופרי העמים יערכו לפני אחיהם את כל שעל עפר אשר בה, וכל מחמודיה נתונים לפניהם עלי לוח, ואנחנו בניה אשר לנו נתנה למורשה, וכל כבודה אך לנו הוא, אנחנו מחשים? זרים ישבעו תשובה ואנחנו נשב מרחוק? יציבא בארעא דגיורא בשמי שמיא?"

"יציבא בארעא דגיורא בשמי שמיא"הינו ביטוי תמיהה לדבר שלא ייתכן[3].נשים לב שמאהר במשפט: "ואנחנו נשב מרחוק", אינו קורא לעלייה המונית, אלא חוזר על בקשתו מקוראיו שיעריכו את ספרו בפרט ואת הגאוגרפיה של ארץ ישראל בכלל.

המעניין ביותר, שמאהר מעודד את קוראיו היהודים, ללמוד את אהבת גאוגרפיה של ארץ ישראל ולקחת כדוגמא את הנוצרים שעוסקים בכך.

בהקשר לכך, מצינו את השקפתו על דו- קיום בין העם היהודי לנוצרי, כפי שכתב: "והיום, כאשר הנוצרים משליכים את שנאתם, את קנאתם כלפי היהודים, אנו, ילדי ישראל, שתמיד היו להם לבבות טובים, בוודאי נהיה עם הנוצרים של לב אחד ונפש אחת. עלינו לחרוט את הפסוק הזה [ואהבת לרעך כמוך] באותיות זהב על ליבנו ועל כל עיסוקנו ...".[4] 

גליצייני אחר, ששמו שמעון ברמן, בשנת תרל"א (1871) חיבר ספר בשם "מסעות שמעון", שמסקר את מסעו בארץ ישראל, ואת ניסיונו לעודד יהודים לעלות לארץ ישראל (בשינוי ממאהר שבסך הכול רצה שירכשו את ספריו).

ברמן השתמש באותה מטבע לשון שמאהר השתמש, והיא: ללמוד מהנוצרים את האהבה והחיבה לארץ ישראל, וכך דברי ברמן: "חמישה עשר עד עשרים אלף נוצרים יוצאים שנה שנה לירושלים ולבית לחם לבקר אצל קבר אלוהיהם המת, ואילו אל אלוהינו שהוא חי וקיים לעולמים והוא מולך בציון- אליו אין יהודים הולכים. כמה פעמים ביום יאמרו "וזוכר חסדי אבות" אבל ללכת ולהשתטח על קברי אבות- על כך אין נותן איש מעשירי היהודים בחו"ל את דעתו?!"[5]

 

 

 

 

[1]כך סוברת ד"ר וולפה.

[2]בספר "כפתור ופרח" שנכתב בשנת 1322 לאחר חקירת ארץ ישראל במשך שבע שנים על ידי ר' אשתורי הפרחי. בפרק י"א לאחר ביקור באתרי הפולחן גלגל, שילה ובית אל, כותב ר' אשתורי על קדושתם בימינו של בית אל ושילה: "וכן ראוי לסבב ולבקר אותם המקומות הקדושים, אף בזמן הזה, שאין ספק שיש לעולם ממין קדושתם הראשונה". רק לאחר הביקור באותם "מקומות קדושים", שכאגב הוא הפרשן היחיד שסבור שנישאר בהם "ממין קדושתם הראשונה אף בזמן הזה", מדרבן ר' אשתורי את קוראיו ללכת ולבקר בקברי צדיקים, וכותב "ראוי לסבב על ציוני הצדיקים".

נראה שלשיטתו המקומות הקדושים (גלגל בית אל ושילה) יותר חשובים מקברי הצדיקים.

אומנם הבדל מהותי יש בין "כפתור ופרח" של רבי אשתורי, לבין "מבשרת ציון" של מאהר, כיון שר' אשתורי הקדים את ביקורו רק במקומות שהיה שם המשכן,לעומת קברי הצדיקים שדחה אותם לאח"כ,  ואילו מאהר ב"מבשרת ציון", הקדים כל מקום בארץ ישראל שמזכיר "דבר קדוש מימי עולם", לעומת קברי הצדיקים.

יתכן שדברי ר' אשתורי הפרחי עליו מאהר התבסס, מבוארים בהרחבה בדברי רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1520, ה'ר"פ – ספטמבר 1609, י"ח באלול ה'שס"ט), המוכר בכינויו מהר"ל מפראג, שכותב שמקום שהתגלה בו אליהו הנביא נשאר בו קדושה והוא מסוגל ביותר. ניתן לבאר ולהוסיף על דבריו, שקל וחומר מקום ששרתה בו שכינה, הרי שהוא הוקדש לעולם, וכך כתב בפרוש ר' אשתורי הפרחי, ולכן מאהר הקדים את ה"מזכרת דבר קדוש, ל"עצמות הצדיקים". הובא ב"נצח ישראל" כח, עמוד קל"ו ירושלים תשכ"ד.

[3] ראה בבא קמא מב, א.

[4]הובא במאמרה של רבקה וולפה שעתיד להתפרסם  ב. Quest

[5] ביתר שאת האשים ברמן את אנשי הישוב הישן בעגל הזהב (לומדי הכוללים שלא נענו ליוזמתו להקמת ישובים חקלאיים נשענו על תמיכת יהודי חו"ל), תוך שהוא לוקח דוגמה מהנוצרים הטמפלרים שהגיעו באמצע המאה ה-19 לעבוד בארץ: "גוים מאמריקה ומגרמניה באו לארץ הקודש כדי להתנחל בה. עמדו וייסדו שתי מושבות, אחת ביפו ואחת בחיפה. ואחינו  בארץ הקודש ובמיוחד 'הממונים' המאמינים בעגל הזהב של 'החלוקה' כשכתבו להם מחוץ לארץ שרוצים לקנות להם קרקע שממנה יתפרנסו, הם זאת בתרוצים שונים, כי חששו שמא תיפגע 'החלוקה' על ידי כך, ולא תפסו שהכנסותיהם יגדלו פי שלשה".

סופו של ברמן היה שנפטר בחיפה, תוך שהוא ממתין להבטחות של הכספים מחו"ל, הוא מקבל מכתב מרבי אליהו גוטרמכר שכיון שרבי צבי קלישר אינו יכול לבוא, הוא (רבי אליהו) אינו יכול לסייע. ר' שמעון מתדיין בספרו מה התכוון הרב גוטמכר כשכתב לו "והקליפה עדין כוחה עמה" וכך דבריו "אבל מה לקליפה ולכל זה? אין להם ליהודים רגש פאטריוטיות לארץ הקודש, ואין איש מהם נותן דעתו לכך שהכרח לעשות מעשה. יש מקרב היראים החושבים בלבם. אפשר שיבוא אליהו הנביא רכוב על חמור, אבל אנו לא נעלה לארץ ישראל עד שיבוא המשיח ויעמיד לרשותו של כל אחד ואחד מרכבה מפוארת, עם טבח מעולה, ולא לשכוח את היין המשומר   בדרך זו יסכימו רבים לצאת לארץ ישראל, אבל לעמול לשם כך ולהוציא הוצאות- על זאת אין איש נותן את דעתו. שנוצרים גראפים ונסיכים, ינדבו הון של מליונים ואף יקריבו את דמם למען עמם- זאת ראינו אצל הפולנים והאיטלקים, הגרמנים והצרפתים".(מסעות שמעון: ארץ ישראל 1870 / שמעון ברמן; תרגם: דוד ניב; ההדיר והוסיף הערות ומתפתח: ג קרסל, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תש"ם-1980.)

יתכן שברמן עשה שימוש בספר "מבשרת ציון" ולקח את השימוש בדוגמה מהנוצרים שעשה מאהר.