סובלנות דתית בסביבת ר' נחמן קרוכמל

בין המשכילים התורניים הרבים שהיו פזורים בערי גליציה, התייחדה קבוצה של שלושה אברכים צעירים, בני העיר לבוב, שהתארגנו לפעילות ספרותית ופוליטית משותפת. אלו הם יעקב בודק, גיסו אברהם מנדל מור ונחמן יצחק פישמן. המעקב אחר תחנות חייהם במשותף ובנפרד הוא מרתק, ונותן הזדמנות מיוחדת לעמוד על אופיו וגלגוליו של המשכיל התורני הגליצאי. אני מתעתד בע"ה להרחיב עליהם את הדיבור ברשימות נוספות.

בשנת תר"ה, 1845, הוציאו שני הגיסים, יעקב בודק ואברהם מנדל מור, רבעון בשם "ירושלים", הכולל "דברי חכמה ודעת, שירים ומליצות, באורי כתבי קדש, וכל יקר בשפתנו הקדושה". הרבעון הופיע בשלוש חוברות בלבד ועוד באותה שנה פסקה הוצאתו לאור. כותבי "ירושלים" הם בעיקר שלושת הנזכרים - המוציאים לאור וידידם נחמן יצחק פישמן, ועוד כ-15 חברים, כמעט כולם צעירים גליצאיים שניתן להגדירם כמשכילים תורניים. דמותו של הרב הנערץ על רבים מן הכותבים, ר' צבי הירש חיות רבה של ז'ולקייב, חופפת על רבים מן המאמרים שפורסמו ב"ירושלים" ושמו ותורתו מוזכרים בהם שוב ושוב, אך הוא עצמו לא פירסם שם דבר.

עמוד השער של כתב העת "ירושלים"

 

בחוברת הראשונה של "ירושלים" (עמ' 72-73) הופיעה מליצה ספרותית קצרה תחת הכותרת "משל מוסרי", החתומה בידי "נחמן הכהן קראחמל". זהו כמובן רנ"ק, הפילוסוף ההגליאני המפורסם, שנפטר חמש שנים קודם לכן, בא' באב ת"ר (1840). רנ"ק נודע בחיבורו "מורה נבוכי הזמן" שעובד מתוך כתביו על ידי המלומד היהודי-גרמני לאופולד (ליפמן) צונץ ויצא לאור אחת עשרה שנה אחרי מותו. המליצה שפורסמה ב"ירושלים" חריגה בנוף כתביו של רנ"ק, ומשקפת כנראה זוית פחות מוכרת מעולמו של הפילוסוף - זיקה לשירה ואמנות ספרותית.

כיצד הגיעה אל עורכי "ירושלים" יצירתו הספרותית של רנ"ק? ממקורות אחרים נראה שהתוכניות לקראת הוצאתו לאור של כתב-העת החלו כמה שנים לפני שיצא בפועל, וייתכן שהם פנו אל רנ"ק עוד בחייו והלה נתן להם את יצירתו לפרסום. אלא שרנ"ק בחייו כמעט שלא פירסם בכתבי העת המשכיליים (ראו הערות 6-7 במאמרי "מורה הנבוכים בין משכילי ולמדני גליציה"), וקשה להניח שנענה דווקא לפניותיהם של בודק ומור הצעירים, ועוד יותר קשה להבין מדוע ביכר את היצירה המליצית הקצרה על פני כתביו הפילוסופיים.

כיוון אחר, סביר יותר, נעוץ בפיסקה קצרה במכתב של יעקב רייפמאן לאחד מידידיו (באחת ממחברותיו המצויות בספריה הלאומית בירושלים), בה הוא מספר על ביקור של בת רנ"ק בבית ר' צבי הירש חיות בז'ולקייב, כדי לקחת מכתבים וכתבים של אביה הנמצאים בידו ולמסרם לצונץ העורך את כתבי רנ"ק. ייתכן שנותרו בידי רצ"ה חיות כתבים שלא נמצא בהם חפץ לעריכת הספר הפילוסופי של רנ"ק, וזה העבירם לידידיו, עורכי "ירושלים".

מכתבו של יעקב רייפמאן, באדיבות הספריה הלאומית

 

כך או כך, המליצה הופיעה ב"ירושלים" ואין ספק שעורכיה התכבדו בשמו של רנ"ק המתנוסס בין הכותבים בכתב-העת שהוציאו לאור.

הנה המליצה כפי שהופיעה ב"ירושלים":

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאַבְרָהָם יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּבֹא הַשָּׁמֶשׁ: (ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים בָּא מִבֹּא דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּרָה נִשְׁעַן עַל מַטֵּהוּ: (ג) וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶךָ סוּרָה אֵלַי רְחַץ רַגְלֶיךָ וְלִינָה פֹה הַלַּיְלָה וְהִשְׁכַּמְתָּ בַּבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְדַרְכֶּךָ: (ד) וַיְמָאֵן הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹּה אָלִין תַּחַת הָאֵלָה וַיִּפְצַר בּוֹ מְאֹד וַיָּסָר אֵלָיו הָאֹהֱלָה: (ה) וַיִּקַּח אַבְרָהָם חֶמְאָה וְחָלָב וַיָּשֶׂם לְפָנָיו וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ: (ו) וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ וְאַחֲרֵי שָׁתוֹ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם עַתָּה נְבָרֵךְ לַיְיָ עֶלְיוֹן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ כִּי הִשְׂבִּיעָנוּ מִטּוּבוֹ: (ז) וַיַּעַן הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי אֶת אֱלֹהֶיךָ וְאֶת שְׁמוֹ לֹא אֲבָרֵךְ כִּי אִם אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעוֹתַי הַשּׁוֹכֵן עִמִּי בַּבָּיִת וְנוֹתֵן לִי כָּל מַחֲסוֹרִי: (ח) וַיִּחַר אַף אַבְרָהָם בָּאִישׁ וַיָּקָם בַּחֲמָתוֹ וַיְגָרְשֵׁהוּ הַמִּדְבָּרָה: (ט) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַיֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה: (י) וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הֵן גֵּרַשְׁתִּיו מֵעַל פָּנַי כִּי לֹא אָבָה לְהוֹדוֹת לִשְׁמֶךָ: (יא) וַיֹּאמֶר יְיָ רְאֵה הִנֵּה אָנֹכִי נָשָׂאתִי אֶת פִּשְׁעוֹ זֶה מֵאָה וְתִשְׁעִים וְתֵשַׁע שָׁנָה הִלְבַּשְׁתִּיו כִּלְכַּלְתִּיו אַף כִּי הִמְרָה אֶת רוּחִי וְאַתָּה בֶּן אָדָם אֲשֶׁר בֶּעָוֹן חוּלָלְתָּ נִלְאֵיתָ כַּלְכֵּל אוֹתוֹ לַיְלָה אֶחָד?: (יב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַל נָא יִחַר אַף אֲדֹנִי בְּעַבְדֶךָ חָטָאתִי הַפַּעַם בִּי אֲדֹנִי סְלַח נָא: (יג) וַיְמַהֵר אַבְרָהָם וַיָּרָץ הַמִּדְבָּר וַיְבַקֵּשׁ אֶת הָאִישׁ וַיִּמְצָאֵהוּ וַיְשִׁיבֵהוּ הָאֹהֱלָה וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טוֹבוֹת: (יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיְשַׁלְחֵהוּ לְדַרְכּוֹ וְגַם צֵדָה נָתַן לוֹ וַיֵּלֶךְ: (טו) וַיְהִי דְּבַר יְיָ אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית לֵאמֹר יַעַן כִּי נִכְנַעְתָּ לְפָנַי וַתַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינָי גַּם אָנׁכִי אֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר בְּהַעֲווֹתָם וְהוֹכַחְתִּים בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים: (טז) אַךְ אֶת בְּרִיתִי לֹא אָפִיר אִתָּם וַהֲשִׁיבוֹתִים לְאַדְמָתָם הֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֵם לֵאלֹהִים עַד עוֹלָם:

כפי שהראה יוסף קלויזנר (תרביץ, א, 1, תר"צ, עמ' 133-134), המליצה כולה היא למעשה תרגום עברי מעובד ל"פרשה נ"א של ספר בראשית" מאת המדינאי והסופר האמריקני בנג'מין פרנקלין. ככל הנראה קרא קרוכמל את כתבי פרנקלין בתרגום לגרמנית, וממנה תרגם את היצירה לעברית. האך עניין שמצא רנ"ק ביצירה נאה זו מסקרן, כי היא מתחברת לתחנות חייו ולעיסוקו ההגותי של רנ"ק הנוגעים לסובלנות דתית, שהפכה נושא פעיל ונוכח בימיו.

פריצת גבולות הידע והרחבת תחומי העניין של לומדי תורה, במפנה המאות ה-18 וה-19 בגליציה, עוררו כצפוי התנגדות ומאבק. אם בדמות מאבק מאורגן ושיטתי, בעיקר על ידי החסידים ורבותיהם, ואם בדמות התנגדות טבעית וספונטנית של יחידים. צבי מנחם פיניליש, למשל, מן המשכילים התורניים הפעילים באותה תקופה (הרבה לכתוב בכתבי-העת תחת הכינוי של"ש, כסופי התיבות של שמו - הירש מנדל פיניליש), נזקק להשיב לטענות חותנו במכתב ארוך ומנומק, המצטדק על עיסוקו בפילוסופיה ובאסטרונומיה. תחומי לימוד אלו דרשו שימוש קבוע בספרי חכמי אומות העולם, והחותן המכלכל את חתנו החל חושש מסטיית התקן. דוגמה נוספת ניתן למצוא במאמרי, סביב הערה 107.

צבי מנחם פיניליש

 

בשנת תקע"ו, 1816, הגיע המאבק אל מפתן ביתו של רנ"ק. קבוצת חסידים שניהלה מאבק גלוי נגד משכילי לבוב, החלה במסע לבדיקת כשרותו של קרוכמל, שאמנם ישב בז'ולקייב אך עמד בקשרים הדוקים עם משכילי לבוב. לאחר שנודע להם על התכתבות בין רנ"ק לבין חכם קראי מן הכפר קאקוזב שבמחוז ז'ולקייב, הם פנו אל הקראי והצליחו להוציא ממנו בערמה את מכתבי רנ"ק. שם, בין שאר דברי ידידות, כתב רנ"ק לחכם הקראי שהוא בן עולם הבא. כמובן שדי היה בכך כדי לפתוח במלחמה נגד רנ"ק. הם הפיצו את המכתב בקהילות היהודיות וקראו לרבנים להחרים את רנ"ק (באותם ימים כבר הופץ חרם על משכילי לבוב). רנ"ק נלחץ מאוד מן המאבק שהתעורר נגדו, ומיהר לפנות אל ידידו משכבר הימים, ר' וולף בער שיף מזמושץ שישב באותה עת בלבוב, במכתב נרגש המגן על דבריו ומבקש את עזרתו מיד אויביו (על דמותו המרתקת של המשכיל התורני ר' וולף בער שיף, אייחד את הדיבור בע"ה בהזדמנות אחרת).

ראשיתו של מכתב רנ"ק לר' וואלף שיף

 

לפי מקור מאוחר, ר' וואלף שיף פעל אצל רבי יעקב משולם אורנשטיין, רבה של לבוב, להסרת חרם שהוטל על רנ"ק, ללא הצלחה. אלא שלא ידוע לנו על חרם כזה שהוטל בפועל, ונראה יותר שרנ"ק ביקש להקדים תרופה למכה, וככל הנראה דווקא כן עלה בידו. מכתבו של רנ"ק פורסם בעיתון היהודי-גרמני "שולמית", ובכתב-עת "הצפירה" שהופיע פעם אחת בלבד בז'ולקייב, על ידי המשורר מאיר לטריס, מן הצעירים שביקרו רבות בבית רנ"ק. לימים הוא צורף בנספחים לספר "מורה נבוכי הזמן".

מכתבו של רנ"ק מלא מרירות ואכזבה מדרכם הקנאית של רודפיו, ומחוסר היכולת להשיב ל"נמהרי לב מכת החסידים, אשר חסרון דעתם הוא להם לחכמה מפוארה, ואשר יפסקו דיני נפשות על פי דינים חדשים ושולחן ערוך העולה על רוחם, בשעה שהקנאה וההתלהבות - ועל הרוב גם האדים ממשקים החריפים - מבלבלים את מוחם ומאפילים את שכלם". לימים ישתמש רנ"ק במכתבו של הרמב"ם על אודות הקראים, כדוגמה לסובלנותו הדתית של הרמב"ם וכתשובה לטענתו של שד"ל על הרמב"ם ודבריו הקשים נגד הכופרים:

"עוד הוא מבקש לו תואנה בזה שהחמיר הרב בחבוריו התלמודיים בעונש ובמשטמה נגד מאמיני דיעות אחרות... ואם ישים עינו על תשובת הרב אודות הקראים ואודות הישמעאלים להגר ר' עובדיה, יראה דרכו בזה... וחוץ מכל זה, מי שהיה עליו בדברי אמונה מחלוקת לא מעט מאנשי זמנו, עד ששפך את לבו הטהור והנכאב לפני תלמידו החביב באמרו: "ומי שהוא בעל דעת לפי סברתו יתפוש עליהו במה שנכלל בו (=בספר משנה תורה) מעיקרי האמונה, ואלו הם הרוב", ועוד שם: "ואם הכריחו (=אחד ממתנגדיו) הזמן והענין והצריכו לדבר ולומר שאיני בעל דעת ולא בעל מעשים טובים - יאמר זה"; ויותר מזה, מי שהיה לו לריע אהוב הפילוסוף הגדול אבן רשד הישמעאלי, הנרדף מבעלי אמונתו על דבר דיעותיו עד שהוכרח להסתיר עצמו, ואומרים שהרב בסכנת עצמו החביאו משך זמן - איש אשר כזה בלי ספק היתה איתו אותה הטאלעראנץ (=הסובלנות), אשר היא שומה היום בפי כל הכתות והצדדים, עם היותה לפעמים קרובה בפיהם ורחוקה מכליותיהם".

אופיינית לדרך מחשבתו של רנ"ק גם דבריו על דרכם של בני אדם בימיו, בבואם לברור להם את דעותיהם בענייני אמונה:

"לפנים בישראל, כל משפט דיעה או סברה וכל מחשבת עצה לדעת מה יעשה ישראל, העמידוה בעליה על מחקר ודרישה בענין, וסמכוה בעדות קדמונינו זכרונם לברכה אחר העיון הטוב בדבריהם, הבאים בדרושים יקרי הערך, על הרוב בקוצר ובהעלם, ובסגנון וצורות דיבור משונה הרבה מהנהוג אצלנו היום בכמו אלה הדרושים; אמנם עתה זה מקרוב, רבים המה המקילים לנפשם הטורח והעבודה ההיא בהצעת דעתם והעולה על רוחם; גם בין הרבנים גם בין שאינם רבנים, כל החפץ ימלא ידו בלי עזר עיון ודרישה, ומלבו - ומי יודע אם לב טהור או לב עקוב - יוציא מליו כאלה: "הדור אתם שמעו אלי ותחי נפשכם, אנכי הרואה כי כזה וכזה הוא הטוב לישראל, כך היא חובתו וכך יפה לו, וכל זולתו מפסיד ומקעקע שורש וענף"; "בספרי פלוני אל תשלחו יד, ורגלכם לא תמעד"; "פלוני ופלוני המה הנאהבים והנעימים לי, יקרים ונכבדים בעיני מכל חכמי ישראל"...".

מעניין לציין כי בחוברת השלישית של "ירושלים" (עמ' 45-54) הופיעה תכתובת ארוכה של ר' מרדכי שמואל גרירונדי, רבה של פאדובה שבאיטליה ומודעם של רבים ממשכילי התקופה, עם דודו, יוסף דרפילס מגוריציה, העוסקת בשאלת היחס לקראים. דווקא בהתכתבות זו, מסקנת הרב גירונדי שהתקבלה לבסוף על לב הדוד היא שיש להרחיקם ולהישמר מכל מגע איתם. ההתעניינות בקראים ויצירת קשרים ספרותיים עמהם הן מסימני התקופה, ואופייניים להרחבת תחומי הענין של צורבים צעירים (ראו: ישראל ברטל, ההשכלה במזרח אירופה והקראים - דימוי ומציאות, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות תשנ"ג, חטיבה ב: תולדות עם ישראל, כרך שני, עמ' 15-22). ייתכן שפרסום תכתובת זו ב"ירושלים" משקף את הכיוון השמרני שאליו חתרו עורכיו, ועל כך בע"ה ברשומות נוספות.