הלכיזציה של המקורות הלא תלמודיים – עיון במשנת הרב אברהם דוד ווארמאן בהגהותיו על צוואת רבי יהודה החסיד

 

 

אחת התעלומות הספרותיות בעולם התורני היא צוואת רבי יהודה החסיד; נוסחה עמום ואינו נהיר, וההבדלים בין המהדורות הם בלתי נתפסים. לשם משל, שתי המהדורות הראשונות נדפסו באותה מדינה, בהפרש של 40 שנה בלבד, אחת בסביוטינה [1551] ואחת בוונציה [1589]. למרות זאת רק 68 מתוך 100 הסעיפים הם משותפים ביניהם, וגם אלו המשותפים שונים מאד בניסוח. גם סמכותה ותוקף המחייב בה אינה ברורה כל הצורך. יש שסברו כי כל האזהרות לא נאמרו אלא לזרעו ולעומתם יש שכתבו כי הצוואה לא יצאה מתחת קולמוסו של ר' יהודה החסיד ועל כן, אין לחוש אל דבריה.

אך למרות כל הפקפוקים דלעיל עדיין הצוואה דומיננטית עד ימינו אנו, בגלל שהיא מתמקדת באירועים מרכזיים בחייו של האדם. וכפי מאמר העולם: "אילו היו נכתבים עשרת הדברות בצוואת ר' יהודה החסיד ז"ל, היו נזהרים בהם ביותר." [ספר 'טעמי המנהגים' לבוב תרס''ו, עמ' תב].

יתכן שלמעמד העל תרמה העובדה כי סגנון ההוראות בצוואה הוא סגנון המאיים בעונשים מפחידים.

מפרשי הצוואה נימקו את האזהרות בטעמים נסתרים, כגון: קבלה – [ברמ"א יו"ד סי' י"א: מקצת שוחטין נזהרין שלא לשחוט שום אווז בטבת ושבט, אם לא שאוכלין מלבה, משום שקבלה היא שיש שעה אחת באותן חדשים אם שוחט בה אווז, ימות השוחט אם לא אוכל ממנה].סוד – [ערוך השולחן יו"ד סימן רסה: מצינו לר"י החסיד בצוואותיו שלא יתן לאחד סנדק לשני בניו אא"כ מת אחד מהם עכ"ל וכן ידוע שרבינו פרץ שממנו מקור דין זה היה חכם גדול בחכמת הנסתר וגם רבינו הרמ"א כן והיה להם דבר זה ע"פ סוד].  רוח הקודש –[שורת הפתיחה בכת"י מאלינו - אלין נביאתייה דאמר רבי יהודה החסיד].  עין הרע -  [ראה ביפה ללב אה"ע סי' ס"ב ס' י"א: כי משם אתה לומד שכל דברי ר' יהודה החסיד ואף אזהרותיו וצוואותיו משום עין הרע נאמרו].  או חשש למזיקים ולשדים – [בשו"ת יוסף אומץ סימן ל"ז האריך לבאר עניין איסור נתיצת תנור וכיריים מטעם זה]

בין הטעמים הנגלים נזכרים גורמים הלכתיים – [בשו"ת חתם סופר יו"ד סימן קל"ח כתב על איסור בניית בית מאבנים מטעם שלא לקבוע ישיבתו בחו"ל] מוסריים – [סעי' י"א בצוואה: ואם יש קברות בעיר לא יעברו המת לעיר אחרת לקבור, כי המתים ששוכבים שם כועסים, כי היא בזיון להם], טבעיים-רפואיים [בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סימן מ"ד שציין לדברי הרופאים על הסכנה הגנטית בנישואים בין קרובי משפחה]. והיסטורים – [בספר יד אפרים [ביליצר] העיד כי העיר רעגנשבורג נבנה על בית החיים של ישראל, ולכן ציוה שלא ידורו שם כהנים].

מעמדה ההלכתי של הצוואה

ההוראות שבצוואה התקבלו בקרב רבים כהוראות הלכתיות מחייבות, ואף מצוטטות על ידי המהרי"ל, התשב"ץ, רבנו ירוחם, ה'רוקח' והוראותיה שולבו בשולחן ערוך (בעיקר בהגהות הרמ"א), בפרשנים הרבים, ובספרות השו"ת.

אכן היו גם הסתייגויות מאוד משמעותיות מהוראות הצוואה, משום שהיא כוללת אזהרות הסותרות לכאורה מצוות והלכות חז"ל מפורשות – כגון: לקצוץ עצי פרי שהניבו פעמיים בשנה (סעיף מד, היא עבירה מדאורייתא של בל תשחית); שלא ישא אדם את אחייניתו (סעיף כב, דבר הנחשב כמצווה בעיני חז"ל, יבמות סב,ב); שלא ישאו ב' אחים לב' אחיות (סעיף כה). בעקבות אזהרות אלו טען הנודע ביהודה כי אף ר' יהודה החסיד לא התכוון לחייב בזאת אלא את צאצאיו.

הכלל הגדול, שאין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד, והאומר דבר לסתור קוצו יו"ד מדברי התלמוד לא יחשב בכלל חכמי ישראל. ואמנם, כשאנו מוצאים אחד מחכמי ישראל המוחזק בתורה וביראה בלי ספק שכתב בספר דבר הסותר לדברי התלמוד, חייבים אנו למשכוני נפשין לתרץ דבריו שלא דבר רק לשעה או למשפחה פרטית ודברי תלמוד הם על הכלל (שו"ת נודע ביהודה תניינא, אבן העזר עט).

לפי הנודע ביהודה, אף חכם אינו יכול להוסיף ולחדש איסורים שאין להם מקור בגמרא אלא בתור "הוראת שעה". בהתאם לכך הוא מפרש את תוקפה של צוואת רבי יהודה החסיד:

ואם היה החסיד מצוה צוואה זו לכל ישראל הרי הוא סותר לדברי תלמוד והיה אסור לנו לקבל דבריו כלל. אבל האמת יורה דרכו כי החסיד לזרעו אחריו צוה לדורי דורות כי ראה ברוח הקדש שזרעו לא יצליח בזווגים כאלה ובזה אינו סותר דברי התלמוד שהוא על הכלל ודברי החסיד היא על הפרט, הא חדא.

אליבא דהנודע ביהודה, שאין בסמכות רבי יהודה החסיד להוסיף איסורים שלא נאמרו בדברי התלמוד, וכפי דברי הראשונים: ואחרי חתימת התלמוד אין רשות לאדם לחדש דבר מעתה אין רשות לגרוע ולהוסיף ולסתור ולבנות וכל שכן לחלוק על התלמוד. אי לכך, הוא מגביל את האזהרות לצאצאי רבי יהודה החסיד בלבד, ולהם משפט המסורה אם לקבל את דבריו או לא.

 

האם רבי יהודה החסיד כתב את הצוואה?

קשיים אלו עמדו גם לפני החתם סופר [1762 – 1840], אך במקום ליישב את דברי הצוואה הוא העדיף לדחות לחלוטין את יחוסה לרבי יהודה החסיד, וקבע שלא רבי יהודה החסיד הוא זה שכתב את הצוואה:

"אבל טוב יותר שלא לחוש לדברים האלו וכיוצא בהם כלל דברים שלא הוזכרו בש"ס ופוסקים, ולא ר"י חסיד חתום עלי', וכדמוכח ממ"ש בעצמו בס"ח סי' תס"א[1]" (שו"ת חתם סופר ב, יורה דעה, קלח).

 

לעומת שיטת החתם סופר המערערת על עצם יחוס הצוואה לר' יהודה החסיד, כתב בן דורו הגאון רבי אברהם דוד ווארמאן מבוטשאטש – [1771 – 1841] בהגהותיו 'מילי דחסידותא' על ספר חסידים[2].

 ״מקובל ביד עדת בני ישראל שספר חסידים כולו קודש[3], והוא על פי רבן של בני הגולה דבינו יהודה החסיד, בלי תערובת מזולתו, והוא היה בקי בכל דברי חז״ל יותר מהבאים אחריו ומה נדע ולא ידע הוא״.   [הגהות מילי דחסידותא על צוואת ר' יהודה החסיד אות נ'].

האשל אברהם מדגיש את נקודת היחוס לר' יהודה החסיד בסעיף המורכב ביותר בצוואה, בה מורה ר' יהודה החסיד לשחוט תרנגולת שקראה כמו זכר. ציווי זה מנוגד לדברי התלמוד במסכת שבת שבה מובא כי אין לעשות כן משום דרכי האמורי. באילוצו להתמודד עם דברי ר' יהודה החסיד הסותרים גמרא מפורשת, הוא בוחר לשנות את הגרסה בגמרא – וכפי שהקדימו המהרי"ל בגישתו זו [עיין שו"ת מהרי"ל סימן קיא.] נימוקו וטעמו בהעדפת נוסח הצוואה היא כאמור, מצד זה שעל פי הקבלה היא יצאה בוודאות מתחת ידי רבי יהודה החסיד, מה שאין כן הברייתא הנזכרת המסכת שבת שלאו מר בר רב אשי חתום עליה, ואף לא נשנית בבית מדרשם של רב חייא ורב אשי מסדרי הברייתות, לכן אין מקום להפריך ממנה את דברי רבי יהודה החסיד.

מעמדה ההלכתי של הצוואה בכתבי האשל אברהם

התייחסות לתוקף ההלכתי של גוף הצוואה טמונה בפיסקא אחרת. רא"ד כותבכי האזהרות מחייבות רק מצד המנהג ומפני שנתקבלו בתפוצות ישראל. וכדבריו המפורשים : [לענין חיתון בן חורג עם בת חורגת] "מוכרע ע׳׳י הנהוג בעם ישראל דאין לחוש לאזהרה זו, ולדברים אחרים אנו חוששים ונזהרים". לאמור – האשל אברהם מבחין ומפריד בתוך הטקסט, בין אזהרות שהתקבלו וחששו להם, לבין אזהרות שלא התקבלו, וכותב כי אין מקום להחמיר בהם כנגד המנהג.

הנחת יסוד מצביעה על תפיסתו הרחבה בה הוא רואה את ערך ותוקף הצוואה כמקור מחייב רק מכח התקבלותה. וכפי הגדרתו 'קים להו לעם בני ישראל במדינות אלו דשייכא קפידא גם כאן'. בהתאם לכך, הוא מפעיל עליה את כללי הפסיקה וההכרעה המקובלים במישור ההלכתי בו יש מקום להתחשב בשעת הדחק, הצטברות של כמה ספיקות, והפסד מרובה.

לאורך כל התייחסותו אל תכני הצוואה הוא מתעלם כמעט לחלוטין מהטיעון המרכזי שמופיע שוב ושוב אצל הפוסקים שדנו בסעיפי הצוואה – חשש הסכנה ופיקוח נפש.  במקום זאת  האשל אברהם מבליע בין השורות מסרי הרגעה לשואל שעומד בפתחו.

למשל, אחד הסעיפים הראשונים בצוואה עוסק בדיני קבורה ומורה באזהרה חמורה שלא לקבור שני שונאים אחד זה אצל זה. רא"ד כותב:

 ואם כבר חפרו הקבר ואח״כ נתוודע משנאתם נוטה מסברא שאין לסתום קבר זה ולחפור במקום אחר, וביותר אם הוא שעת הדחק כשאין עוד פנאי ביום ההוא ויצטרך להלין את המת, או גם כשהבית הקברות רחוק ואין עוד שם קרקע חשובה לפי כבוד הנפטר ההוא במקום אחר כפי יקרא דשכבי או גם כפי יקרא דחיי בני משפחתו, וביותר אם גם במקום ההוא קברות אבותיו שכפי סגנון הבריות קפדו אנשי בהכי טובא, צ״ע אם נדחה זה מפני הקבור שם מקודם, ומסברא שבדיעבד אם חפרו הקבר י״ל דהו״ל גדר גדול כבוד הבריות שדוחה וכו', אך אולי נכון שילכו עשרה אנשים או עכ״פ גם שלשה דהו׳׳ל ב״ד ויבקשו מחילה מהנפטרים שימחלו זה לזה כיון שהם בעלמא דקשוט.

לפי סגנון הכתיבה היחודי בה הוא יורד לפרטי המקרה [בית הקברות רחוק, אין עוד פנאי ביום ההוא, אם במקום ההוא קברי אבותיו] ניתן לשער כי שאלה מעין זו הופנתה אליו לאחר שכבר חפרו את קבר המת ליד שונאו.

 האשל אברהם משיב להקל בנידון, ומצרף מספר מונחים הלכתיים כדי להפר את הצוואה. ראשית כל, הוא מקדים כי סברא פשוטה שאין מקום לחפור קבר נוסף. ככל הנראה סברא זו היא חשש טרחא דציבורא או הפסד מרובה.

בהמשך הוא מתייחס לשיקולים של כבוד המת מצד זה שילינו אותו לצורך חפירת קבר נוסף, או שיקברו אותו במקום אחר שלא כפי ערכו. סיבות אלו מנחות אותו להתיר את קבורת שני השונאים זה לצד זה.  כמו כן משתמש האשל אברהם בסברא מפורסמת, בצורה מוזרה מאוד: 

מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי. לפי כלל זה, אם אמרו לאדם להרוג את חברו, ואם לאו יהרגו אותו - אסור לו להרוג, אף אם ישלם על כך בחייו, שכן אין שום וודאות שדמו אדום יותר - כלומר: חשוב יותר - מדמו של חברו, ועל כן אין הוא יכול להציל את חייו במחיר חיי חברו.

במקור המצוטט נעשה שימוש בצד ההפוך של אותה לוגיקה. הוא מתיר לקבור את המת השני ליד שונאו,ונימוקו, מהיכן דנת לחשוש לצער המנוח הראשון, ולא לצער הנפטר השני שיקבר במקום הפחות מערכו[4]. טיעון זה בעצם מרוקן את רוב התוכן שבאיסור ומגביל אותו למקרים מועטים מאוד.

בנוסף מציע האשל אברהם לאלו החוששים מהקפדת המת ולאסונות האמורים לבוא כתוצאה מזלזול בכבודם, לבקש מהם מחילה בצורה פשוטה וקלה. בבקשת המחילה יש מימד נוסף של הקלת רגשי האשם הרובצים על מצפונם של בני המשפחה או אלו שזלזלו בכבוד המת בקבורתו ליד שונאו.

צירוף כל הסברות הללו לפסיקה אחת מצביעים על מגמה די ברורה, לפיה, האשל אברהם מפחית מערך הכוח המאיים והמסתורי בצוואה. תחילה הוא מקדים את השיקולים ההלכתיים לפיהם נראה לו להקל, ולאחר מכן הוא נפנה לעסוק במוטיב המאגי והמאיים, ואף לזה הוא מוצא פתרון אנושי בבקשת מחילה מהנפטר.

מקור נוסף בצוואה שהאשל אברהם מנתח אותו מתוך נקודת מוצא שכלית תוך שלילת אלמנט האסון הוא הסעיף האוסר להסתפר ולקצוץ את הציפורניים ביום ראש חודש [הגהה נ"ז]

האשל אברהם כותב, כי במקרה שנזכר המתגלח לאחר שהתחיל להסתפר כי ראש חודש היום מותר לו לגמור את מלאכת התספורת, וכך הם דבריו: ואם התחיל גומר לכולי עלמא כי גם בהלכות שהם חמורות הרבה ממילי דהנהגות, אם התחיל גומר, וכ״ש במילי כהאי גוונא.

ההפניה אל הלכות שהם חמורות הרבה – מגלמת את התפיסה ההלכתית בה הוא משווה בין הוראות הצוואה [הלכות קלות] לבין שאר חלקי ההלכה וביניהם אף ההלכות החמורות.

גם במקרה הזה בסוף דבריו מרגיע האשל אברהם את השואל כי אין לו לחשוש מאסון כתוצאה מהמעשה:

על מה שבשגגה, פשיטא שאין חשש, ובבחי׳ דלא ידע,  שומר פתאים ה'. [מילי דחסידותא, נ"ז]

לסיכום: עצם האפשרות להקל בדברי ר' יהודה החסיד אינה מובנת מאליה, ועל פי רוב אלו המצדדים בקבלת דברי ר' יהודה החסיד מתנגדים להקל בה אף במקום הצורך. כפי שכתב רבי דניאל טירני כי אף שמסברא אפשר להתיר לנתוץ תנור לצורך מצוה בנימוק ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע",מ"מ, "דכל כי האי מילתא, כל עוד (=למרות) שאתה מרבה ספקות וספקי ספקות אין בהן כדי שביעה להקל". לעומתם, המקלים בצוואה כדוגמת החתם סופר והנודע ביהודה מערערים על יחוסה או סמכותה כמקור מחייב בזמנינו אנו.

האשל אברהם פוסע בדרך מקורית ושונה. הוא מקבל את הצוואה כסמכות מחייבת שיש לדון בדבריה, להקפיד על האזהרות ככל האפשר. אך בגישתו הכללית הוא ככל הנראה סבר שהצוואה מחייבת מכח התקבלותה, ולא מכח האמת השמיימית המובעת בה, וההתקבלות הזו נתונה למשא ומתן ההלכתי, שיכול להתמודד עם תכניה אחד אחד.

אולם, הגהות אלו אינם משקפים רק את הרהורי ליבו של האשל אברהם. יש כאן התכתבות עם  הפונים אליו, מבחינתם הפרת הצוואה היא סכנה מוחשית וממשית. זו הסיבה שניתן להבחין בהשחלת  מסרי הרגעה בין תשובה לתשובה. משום כך בסעיף בו האשל אברהם דן בשאלת כבוד המת הוא מציע לבקש מחילה וממילא תסור כעס המת והסכנה שבעקבותיה, ובדיני תספורת הוא מפחית מתוקף האיסור, וגוזר משוואה מדימויים הלכתיים שבהם לא מצאנו להחמיר בזה ועל אחת כמה וכמה בנידון דידן.

 

[1] החתם סופר הקשה שבצוואה [סעי' ט"ז] מובא שלא לבנות בית מאבנים, ובספר חסידים סי' תס"א כתב איך לשקם בית שנפל.

[2] ככל הנראה הרב אברהם דוד ווארמאן לא הכיר את תשובת החתם סופר השוללת את יחוס הצוואה לרבי יהודה החסיד. בעוד כי תשובות החת"ס נדפסו לראשונה בשנת התר"א – [1841]. פיסקא זו נכתבה כנראה עוד לפני שנת תקע"ה [1815]. ראה במאמרי: כתבי הדעת קדושים דרך עריכתם והדפסתם על הבדלי הכתיבות בין המהדורות השונות של חיבוריו.

[3] אם כי תוכן דבריו מופנים כלפי הספר חסידים אך מכיוון שהערה זו נרשמה בתוך הגהה על אחד מסעיפי הצוואה אנו נוכחים כי לדידו אין חילוק בין הספר ובין הצוואה ומקורם ויחוסם ודאי מרבינו יהודה החסיד. 

 

[4]מדבריו אלו נראה כי מדובר במקרה שבה רק המנוח הראשון גילה את איבתו לנקבר החדש, אך לא בשנאה הדדית בין שני הנפטרים. לכשתמצי, יש כאן הקבלה חריפה למעשיה 'על שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו' לש"י עגנון יליד העיר בוטשאטש ומי ששימר את הוויתה לדורנו אנו].

 

 

 

ביבליוגרפיה:

תלמוד בבלי,

צוואת רבי יהודה החסיד בתוך ספר חסידים, מהדורת ר' ראובן מרגליות, ירושלים, תשי"ז.

רבינו יעקב מולין, מהר"יל, שו"ת, מהדורת מכון ירושלים, ירושלים, תש"מ.

איסרליש, ר' משה, הגהות המפה על השלחן ערוך, שלחן ערוך השלם, ירושלים, תשס"ח,

אזולאי,  חיים יוסף דוד יוסף אומץ, שו"ת, ליוורנו, תקמ"ה.

לנדא, ר' יחזקאל, נודע ביהודה, שו"ת, מהד' מכון ירושלים, ירושלים, תשנ"ד.

סופר, ר' משה חתם סופר, שו"ת, ירושלים, תש"ל.

ווארמאן, ר' אברהם דוד  מבוטשאטש, הגהות מילי דחסידותא, ניו ג'רסי, תשע"ז.

פאלאג'י, ר' רחמים נסים יצחק, יפה ללב, איזמיר, תרל"ב.

עפשטיין, ר' יחיאל מיכל, ערוך השולחן, ירושלים, תשע"ה.

ביליצר ר' אפרים, יד אפרים, תל אביב, תש"ל.

וולדנברג, ר' אליעזר, ציץ אליעזר, שו"ת, ירושלים, תשנ"ח.

שבדרון, ר' שלום מרדכי: הגהות מהרש"ם על צוואת ר' יהודה החסיד, ספר חסידים, ירושלים, תשי"ז.

שבט, ארי יצחק "צוואת רבי יהודה החסיד- השוואת מהדורות וכתבי יד ", טללי אורות, [י] תשס"ב.

שבט, ארי יצחק, "זיהויו של "אליעזר" המצווה בצוואת ר' יהודה החסיד מלגור ברגנסבורג ,טללי אורות ) יא) תשס"ד.

שבט, ארי יצחק, "צוואת ר' יהודה החסיד- האם נכתב עבור הציבור הרחב או לזרעו ?" סיני קלג (טבת אדר תשס"ד.

שבט, ארי יצחק, "אסונות שתלו בעבירה על צוואת ר' יהודה החסיד והשפעתם" המעין (מח) ניסן תשס"ח.

כהנא, מעוז, "מקורות הידע ותמורות הזמן: צוואת ר 'יהודה החסיד בעת החדשה" בתוך סמכות רוחנית מאבקים על כוח תרבותי בהגות היהודית [חיים קרייסל ,בועז הוס ,אורי ארליך: עורכים]. באר שבע, תש"ע.