בין הזמנים: 'זמן שישוטטו בארץ'

מן המפורסמות היא, כי שנת הלימודים בישיבות הייתה מחולקת לשני ''זמנים'' (סמסטרים), וביניהם שתי חופשות אשר כונו 'בין הזמנים'. אורכן של החופשות היה נתון לשינויי תקופות ומקומות, אך בדרך כלל הן השתרעו על זמן ארוך יחסית, כאשר הארוכות שבהן התמשכו עד לכדי חמשה חודשים בשנה (מט"ו באב עד ר"ח חשוון בקיץ, ומט"ו בשבט עד ר"ח אייר בחורף).

ימי 'בין הזמנים' שימשו לבחורים הן לשיבה לבתי הוריהם לחגים, והן לנסיעה לירידים - שם פגשו ראשי ישיבות ותלמידיהם, ויכלו להתרשם מיכולותיהן הלמדניות. בהזמנות זו יכלו להחליף מקום לימודים ולעבור לישיבה אחרת -  ובנוסף גם לנפוש ולטייל. גם בימי 'בין הזמנים' לא היו הבחורים חופשיים לחלוטין וממקורות שונים – תקנות וספרי דרוש - ניכר המאמץ להסדיר את חובותיהם הלימודיות והמוסריות של הבחורים גם בימי 'בין הזמנים'.

התיאור המפורסם על סדר זה של הבחורים, הינו מרבי נתן נטע הנובר (נפטר בתמ"ג, 1683)[1], בספרו יוון מצולה שנכתב בשנים שלאחר גזירות ת"ח ות"ט, לאחר שמתאר בהרחבה את סדר הלימודים בתוך ה''זמן'' הוא עובר לתקופת 'בין הזמנים':

'כך היה המנהג עד ט"ו באב או ט"ו בשבט. ואחר כך נסעו הראש ישיבה עם כל בני ישיבה שלו הבחורים והנערים על היריד שהוא יומא דשוקא.בקיץ היו נוסעין על היריד זסלב ועל היריד יערסלב, ובחורף על היריד לבוב ועל היריד לובלין, ושם הייתה רשות הבחורים ונערים שילכו ללמוד באיזו ישיבה שירצו ללמוד שם. והיו בכל יריד ויריד כמה מאות ראשי ישיבות וכמה אלפים בחורים וכמה רבבות נערים וסוחרים יהודים, ועכו"ם להבדיל היו כחול הים, כי מסוף העולם ועד סופו היו באים על היריד. ומי שהיה לו בן או בת להתחתן נסע על היריד ושם עשה חיתון, כי כל אחד מצא שם דמיונו וזוגו. ונעשה כמה מאות חיתונים בכל יריד ויריד ולפעמים אלפים חיתונים, ובני ישראל אנשים ונשים היו הולכין ביריד בבגדי מלכות, כי היו חשובים בעיני מלכות ובעיני העכו"ם. ובני ישראל היו רבים כחול הים, ועכשיו נתמעטו בעוונותינו, השם ירחם עליהם'[2].

בתיאורו של הנובר נראה כי גם ביריד התקיימו מסגרות ישיבתיות כל שהן, לא ברור מה היה סדרן והתנהלותן.

בתקנות הקלויז של מנהיים שבגרמניה משנת תע"ג (1713) נאמר:

'אין רשות להלומדים ולהבחורים לעזוב במשך השבוע את בית המדרש אם לא להכרח ולדבר מצוה [...] אבל בחדשי תשרי וניסן ימי יריד בורנקנורט יש להם רשות ליסע לשם או למקומות אחרים'[3].

גם ממקור זה נראה כי בימי 'בין הזמנים' היה רשות לבחורים לנסוע ליריד או למקומות אחרים כרצונם החופשי.

*       *       *

כמה מחכמי ישראל הנודעים ביקרו את חופשות בין זמנים בטענה על ביטול תורה ואווירת פורקן הנוצרים מכך. מפורסמים הם דבריו של המהר"ל מפראג (ר"פ-שס"ט, 1609-1520) שבתוך דברי הביקורת שלו על סדרי הישיבות בכלל, מבקר בחריפות רבה את הווי 'בין הזמנים' כפגם החמור מכל:

'ויותר מכל הוא בטול הלמוד שאין תורתם כי אם באקראי לא תמידים כי אם לתקופת השנה. ואחר כך יקראו דרור לארץ לכנות הזמן 'בין הזמנים', וכל אחד הולך בשרירות לבו הרע שכל זמן שאינו עוסק בדברי הבאי האלו שאין בהם ממש, יחשוב שאין צריך ללמוד כלל וכאילו אין זה זמן לתורה לקרותו 'בין הזמנים'. ואם הראשונים הנהיגו כך בודאי היה זה לכמה סבות עצמיות לתורה כידוע. אך עתה אין זה כי אם להסרת התורה לקיים אם תעזבני יום יומים אעזבך, ועל ידי בטול זה מרגילים עצמם לשחוק וקלות ראש וזולתן מהדברים המגונים'[4].

כמו כן כותב בקצרה רבי שמואל אליעזר איידלס - המהרש"א (שט"ו-שצ"ב, 1631-1555), על 'בין הזמנים' כאחד מפגמי דורו:

'ביטול תינוקות של בית רבן הוא מצוי בכל קהלה גם הבחורים מבטלין רוב הימים ב'בין הזמנים' והולכים ברחובות בביטולים וטיולים'[5].

*       *       *

משני מקורות אלו למדים אנו על הווי של טיולים המלווה בשחוק וקלות ראש ושאר התנהגויות מגונות. אך לא מרובים הם מקורות היסטוריים המתעדים באופן ישיר את התנהגות הבחורים ב'בין הזמנים'. והנה, פנינה היסטורית יקרה משוקעת בתוך כתב היד של יומנו של חסיד מחבורת החסידים מבית מדרשו של המגיד ממזריטש אשר נכתב בין השנים תקנ"ה – תקנ"ח, (1798 -1795), שנות זקנותו של אותו חסיד.

באגביות ולצורך משל לרעיון אותו הוא מבאר, מביא החסיד זכרון נעורים שסיפר לו אביו מימי לימודיו כתלמיד בישיבה:

'שמעתי מכ'[בוד] א"א [אדוני אבי] ז"ל שהי'[ה] בימיו ישיבות גדולות בייערסלב וכשבא סוף הזמן נתן להם הרב זמן שישוטטו בארץ לבני הכפרים, והי'[ו] כמה מאות בחורים יחד וכאשר באו למחזיק הראנדא [=חוזה חכירה] הי'[ה] לו יראה בפניהם ונתן להם חדר [ ... ... ...] להם [...] כמה מאות גבינות טובים המונחים על קורה עליונה סמוך לעלי'[ה], ואמר להם לאלו אל תגעו ואתן לכם כל הצטרכות [... .... ... ...] לילה חתכו מכל הגבינות הראש והעוקץ והניחו על הקורה והי'[ה] נראה שכולם שלמו והלכו להם, ואחר כמה עתים רצה הר"ב [... ... ... ... ... ... ... ...] אדריף על סחורה ג' פסוקים אכל סחורה לפני'[ה] וג' מלאחרי'[ה] ולא נשאר לנו רק זה כשם שלא נשאר [... ... ... ...] סוחר לא רצה ליתן לו גם בעד אדריף שאמר בעבורך לא נמכרתי הסחורה על יריד רק בגודל הפצרות ובכיות עד שנתן לו שמץ [... ... ... ...]'.

תיאור המעשה, למרות הנוסח המשובש, הינו ברור למדי: החוכר קיבל דמי קדימה מסוחר פלוני עבור הגבינות שהיה מייצר. את הגבינות היה אמור הסוחר לקחת לקראת היריד ולמוכרם שם. אותם בחורים שהתאכסנו אצל החוכר גנבו את הגבינות בצורה מתוחכמת מבלי שנשאר לכך רושם. לימים, כאשר בא הסוחר לקחת את הסחורה עליה שילם דמי קדימה, התברר לחוכר כי הגבינות אינן. הדבר גרם לערעור באמינות החוכר, ובקושי רב עלה בידו לקנות מחדש את אמונם של הסוחרים בו.

ירוסלב היא עיר היריד, ולכאורה המדובר הוא בישיבות היריד לשם התקבצו מאות בחורים יחדיו, מהתיאור נראה כי הייתה תקופה גם בתוך היריד המוגדרת כ'זמן' לימודים ולאחר מכן קבלו התלמידים רשות לצאת לטייל ולשוטט כרצונם. החסיד מוסר כאן עדות מעניינת על קבוצה של 'מאות' בחורים יחדיו שיוצאת לשוטט בכפרים. כנזכר לעיל בהערה היו שפקפקו במספרים הגדולים שציין הנובר על הבחורים שבאו ליריד ('לאלפים'). הנובר תיאר את המציאות שקודם למאורעות ת"ח ות"ט, ואילו העדות הנזכרת כאן היא כנראה מסביבות ת"ס-ת"ע (1700-1710) כשישים שנה לאחר מאורעות ת"ח ות"ט. עדות זו נקיה מהפגמים שיוחסו להנובר, דהיינו הניסיון לאידיאליזציה של התקופות שקודם החורבן, והיא נמסרת בתום כזכרון ילדות שסיפר האב לבנו. גם אם ניתן לחשוד בהפרזה  במספר, עדיין בזכרונו של האב הם היו קבוצת בחורים גדולה מאד שיצאו לטיול משותף. ניתן לדמיין קבוצה של מאות בחורים צעירים יחדיו, חופשיים מרסן אב ומורה, היוצאים לפורקן לאחר זמן לימודים תובעני ותחרותי. סביר שבטיול מעין זה מתרופפים מעט גדרי המוסר המחמירים: 'מרגילים עצמם לשחוק וקלות ראש וזולתן מהדברים המגונים', כלשון המהר"ל. ואכן, המשך הסיפור מתאר את הרושם שיצרה קבוצה גדולה שכזו על יהודי הכפרים, ואת מעשה הקונדס המאורגן ומתוחכם.

ידיעה היסטורית מהימנה וחשובה זו ממלאת לנו עוד משבצת חשובה בחוסר הידיעות שיש לנו על ישיבות היריד והווי 'בין הזמנים' של התקופה, ודרכה ניתן להבין יותר טוב גם את ביקורתם של המהר"ל והמהרש"א.

 *       *       *

הרושם הנוצר מקריאת המעשה הוא של התרופפות מוסרית עד כדי מעשה שוד וגניבה. אולם, ייתכן ויש למתן רושם זה לאור המידע הבא.

לפי העולה ממספר תקנות, נראה כי החזקת הבחורים הייתה מוטלת על בני הקהילה במשך ה'זמן' ואילו ב'בין הזמנים' היו הבחורים נוסעים ל'סביבות' ול'ישובים', והם היו מחוייבים להחזיקם. לא עמדתי כראוי על מלוא ההסדר שהיה קיים מול הישובים, אולם נראה כי במקומות מסויימים בטלו את נסיעות הבחורים לישובים ב'בין הזמנים' אך עדיין הטילו על בני הישובים את החוב להחזקת הבחורים בתקופה זו. במקומות אחרים היו הסדרים שונים.

כך למשל נקבע בתקנות ועד מדינת ליטא משנת שצ"ט (1639) :

'מאחר שראינו ביטול תורה מחמת ששולחים הנערים על הישובים 'בין הזמנים' על ונגמר שלא ישלחו את הנערים על הישובים כי אם בימות החורף מר"ח ניסן ואילך ובימי הקיץ בחצי אלול ואילך, והסביבות יספיקו מזון הנערים מט"ו שבט עד ר"ח ניסן ומט"ו אב עד חצי אלול כפי אשר יושת עליהם מפי ראש ב"ד'[6].

ובתקנה משנת תל"ו (1676):

'בכל קהלה מראשי קהלות מחויבים להחזיק בחורים ונערים וב"ב אף ב'בין הזמנים' [...] ויהיו נזהרים הקהלות שלא לשלח בחורים על הישובים ב'בין הזמנים' [...] ואותן קהלות שאין להם ישובים מחויבים להחזיק אף נערים אפילו ב'בין הזמנים'[7]

תקנת ועד מדינת מורביה שנקבעה בשנת תמ"א (1681), לאחר שמסדירה את חובות הקהילות להחזקת הישיבות ב'זמן', עוברת לדון ב'בין הזמנים':

'ו'בין הזמנים' דהיינו בקיץ מר"ח אלול ואילך ובחורף מר"ח אדר ואילך, יתן הראש הגליל לאותן בחורים ונערים על הישובים לאותן קהלות שלא החזיקו בישיבה ויהיו הבחורים ונערים שמה על הישובים עד התחלת הזמן'[8].

כאמור, לא עמדתי בינתיים על מלוא משמעות התקנות, שחלקן מתקופות מוקדמות הרבה לזמן אביו של החסיד וחלקם חופפות בזמן פחות או יותר. גם מקורן של התקנות ממקומות שונים. על פי הנאמר בתקנות נראה כי הליכת הבחורים לישובים היתה מוסדרת ומוגדרת, לעומת תיאורו של החסיד שם נראה כי ניתן להם פנאי לשוטטות חופשית לפי רצונם. אולם למרות הבעיות הללו ייתכן כי העוז של הבחורים לדרוש מהחוכר מקום לינה ומזון נשען על המסורת והנוהג בדבר חיובם של בני הכפרים לספק צרכי הבחורים ב'בין הזמנים'. גם מכך שיש וניסו לתקן שהבחורים לא יצאו לישובים ב'בין הזמנים', נראה כי אכן הליכה זו לישובים הייתה מלווה בבעיות חינוכיות, מה שמשתווה למקורות הנוספים.

סוגיות 'בין הזמנים' וישיבות היריד והמסתעף, לא הובררו כל צרכן, ובעזרת ה' אשוב ואשנה (או ישנו אחרים) פרק זה. מכל מקום, מקור חדש וראשוני שהובא כאן, הוא עוד חלק בפאזל רב החלקים של סוגיה זו, והשתדלתי - באופן התחלתי - למקם אותו ליד חלקי הפאזל ההיסטוריים אשר הוא משלים אותם והם אותו, מה שיביא בע"ה לעוד חלקים שיצטרפו עד לתמונה מליאה ומובנת יותר.

  

 

הערות שוליים:

[1] ר' נתן נטע היה דרשן ומקובל, התגורר באוקראינה, והיה עד ראייה למרד חמלניצקי ולפרעות ת"ח ות"ט (1648), בעקבותם נמלט מאוקראינה. שנים ספורות לאחר המאורעות כתב את ספרו יוון מצולה, אשר הוא כרוניקה המתארת את השתלשלות המרד ואת פרעות היהודים. הוא הסתמך על זיכרונותיו האישיים ועל מה ששמע מאחרים. כמו כן תיאר הנובר את חיי היהודים בקהילות פולין-אוקראינה שלפני המרד. הספר נדפס בהרבה מהדורות, והיה נחשב במשך מאות שנים לאחד המקורות ההיסטוריים היחידים והחשובים על חיי היהודים לפני המרד, ועל מאורעות ת"ח ות"ט. מספר היסטוריונים במאה העשרים ערערו על מידת דיוקם ואמינותם של הפרטים המופיעים בספר, וטענו לתיאורים מוגזמים בסיפוריו. להרחבה על הנובר ועל ספרו, ראה, Gershon Bacon, ''The House of Hannover': Gezeirot Tah in Modern Jewish Historical Writing,'' Jewish History 17:2 (2003): pp 179-206; Edward Fram, "Creating a tale of Martyrdom in Tulczyn, 1648", in: Jewish History and Jewish Memory: Essays In Honor of Yosef Haiym Yerushalmi .(Eds: Elisheva Carlebach, John M. Efron & David N. Myers), Hanover: University Press of New England; Brandeis University Press (1998), pp. 89-112; מרדכי מרגלית (עורך), אנציקלופדיה לגדולי ישראל, ד, ירושלים תש"ו, עמ' 1882-1181; ראובן מיכאל, הכתיבה ההיסטורית היהודית: מהרנסנס עד העת החדשה, ירושלים תשנ"ג, עמ' 85-83.

[2]ר' נתן נטע הנובר, יוון מצולה, טורנטו תשנ"א עמ' 93.

[3]  שמחה אסף, מקורות לתולדות החנוך בישראל, תל אביב תש"ח, ד, עמ' פד.

[4]רבי יהודה ליוואי, באר הגולה, ירושלים תשל"א, עמ' מו.

[5]מהרש"א תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט ע"ב.

[6]אסף, שם, ת"א תרפ"ה, א, עמ' קו.

[7]אסף שם, עמ' קט.

[8]אסף שם, ד, עמ' עג.