תשוקת ארץ ישראל אצל משכילי גליציה// פרק ג

 

גישתו האוטופית של מאהר לנופי ארץ ישראל

מאהר בספרו 'מבשרת ציון' מתאר לקוראיו היהודים את מזג האויר של ארץ ישראל, לעיתים באופן מדויק, לעיתים באופן לא מדויק, ולעיתים נראה שהוא כתב תיאור אוטופי במכוון.

וכך דבריו: "בתשרי יבצרו כרמיהם – אדמתה פוריה מאד, ולרוב יראו שדות מלאות אבנים, ובכל זאת יתנו תבואה למכביר כברכת ה', ואשר יוציאו אנשי אירופא מן הארץ בעמל כפים וזיעת אפים, תתן האדמה בארץ ישראל בלי כל עבודה ומלאכה – ברזל המחרשה אין בה, והאכר ישדד אדמתו בכלי עץ, גם לא ידשנו השדות בדומן, כי שמנות הנה בלעדו".

תאורו של מאהר על אנשי אירופה שטורחים קשות, לעומת תושבי ארץ ישראל שמקבלים תבואה ללא צורך כל שהוא במאמץ, מזכיר ספרי אוטופיה שמתארים מקומות מושלמים ובלתי קיימים.

נראה שמאהר ידע את האמת, וכתב בצורה כזו במכוון לקוראיו כדי לעורר אותם לאהבת ארץ ישראל. אני משער זאת כיון שאחד ממקורותיו היה יומנו של הכומר הנרי מונדריל שהמשלחת בראשותו קיבלה ב"פליאה רבה ובניגוד גמור לציפיותיהם" את הכמות הנמוכה של החקלאות בעמק יזרעאל. וכך דבריו של הכומר הנרי: "זה עמק פורה, אך בלתי מעובד, לא היה במקום דבר שימשוך את העין, והנוף נראה חשוף במרבית המקומות, נשלט על ידי אדמות טרשים לרב וגאיות סלעיים. מראה זה מעורר פליאה רבה בקרב עולי הרגל ועומד בניגוד גמור לציפיותיהם, שכן מאז ומתמיד שמעו על טוב הארץ ופוריותה וחזו אותה בעיני רוחם באופן שונה כל כך, בהסתמכם על כתבי הקודש. האכזבה ממראה עיניהם היא כה גדולה לעיתים, עד כי היא מערערת את אמונם בדברי המקרא, בעיקר בשעה שהם מציגים את השאלה כיצד יכולה היתה הארץ לספק את צרכי תושביה, שהיו רבים מספור"[1].

הערה נכונה כותב מאהר לגבי גשמי הקיץ בארץ ישראל: "חום הקיץ קל לסבול, כי ינשב תמיד רוח נעים מקרר רוב תושביה ישנים בקיץ מחוץ לבתיהם בחצרותם תחת השמים כי לא יראו מפני הגשם"[2]. במשפט זה מאהר מתאר לקוראיו הגליצאים שבארץ ישראל לא יורד גשם בקיץ כמו באירופה, והקטע האמור בא לספר לקוראיו כמה נעים מזג האויר של ארץ ישראל.

ברם, בנוגע לקביעתו "רוב תושביה ישנים בקיץ מחוץ לבתיהם", נראה שמאהר לא דייק, והדבר לא נכון לגבי כל ארץ ישראל, אלא רק למקומות החמים כגון בית שאן טבריה ואזור הגליל התחתון, נראה שמאהר העתיק ממקורות שעמדו לפניו שעסקו בעיקר בטבריה והאזור, והוא כתב זאת על כל ארץ ישראל.

הנוסעים המעידים כך על טבריה, הם ר' משה ריישר  ('שערי ירושלים', 1867)[3], הנוסע האירי ריצ'רד רוברט מאדן (סייר בארץ ישראל בשנת 1827)[4], ובתחילת המאה ה-20 (לאחר זמנו של מאהר) ר' ישראל אודסר[5] ובנימין יעקב (ברקמן) ברקאי בשנת תרפ"ז (1927).[6]

***

לסיכום: בפרק זה, חקרנו שלושה ציטוטים מספרו של מאהר, באחד מהם הוא דייק להפליא, בשני הוא לא דייק, ובשלישי הוא כתב באופן אוטופי במודע, ונראה שלמרות שבפני מאהר עמדו מקורות שבהם נכתב סיקור אמין על כך שבארץ ישראל אין החקלאות פורחת, הרי שהוא תיאר לקוראיו חקלאות פורחת ומשגשגת, כדי לחבב את ארץ ישראל עליהם.

 

 

 

[1]קרדום, דו ירחון לידיעת הארץ - בנתיב עולי הרגל לארץ הקודש, אלי שילר ויעקב גורן (עורכים) ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, תשמ"א – 1981 עמוד81- 83).

אינני מבין מדוע הוא לא נחם אותם והסביר להם שכיון שבני ישראל חטאו, הרי שארץ ישראל אינה נותנת פירותיה?. נראה שסבר שלאחר שהיהודים חטאו, הרי שהנוצרים ירשו את מקומם, ואין מקום לבורא להעניש את ארץ ישראל כיון שהוא גירש את היהודים ובמקומם לקח את הנוצרים.

כהערת אגב, נזכיר כאן תאור של  גליצייני נוסף, ר' מנחם מנדל ראבין שהובא ביומנו בו סיקר את נסיעתו למרון בשנת תרמ"ח (1888) שלימים פורסם בספר  "מסע מרון" (מהדורת תשמ"ט 1989, וגשל, ירושלים ), שביקר בארץ ישראל ועדין ראה רק טוב ומשווה את עמק יזרעאל לגן עדן בתאורו את הנוף הנשקף ממערת אביי ורבא: "שם בראש ההר ראיתי העמק הנעים אשר משתרע לצד המזרח... והוא עמק ים החוילה (ים סומכי מי מרום)... והעמק פוריה מאד בחיטים למכביר, תתענג עין רואה, גם עטוף בר בכל מיני צבעונים" (מסע מרון, ירושלים תשכ"ו עמ' לד).

יש לציין שלפחות על פי המחקר  שלפחות על פי המחקר התאור אינו ריאלי, כיון שבזמנם אנשי העלייה הראשונה נאבקו קשות ביתוש המלריה, והערבים הפלאחים הסכימו למכור קרקעות למקימי 'יסוד המעלה' (שנמצאים ב'עמק ים החוילה' עליו השקיף ראבין מקבר אביי ורבא) רק מפאת מגפת המלריה שהפילה חללים רבים, לכן ברור שדבריו של ראבין אינם ריאלים.

לעומת זה מפורסם תאורו הציני של העיתונאי מארק טווין משנת 1867: "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש… כל קו הוא גס, צורם, וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה – המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב. ארץ ישראל יושבת עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שייבשה את שדותיה ודיכאה את אונה… לירושלים הנודעת עצמה, השם המפואר בתולדות האנושות, אבדה כל גדולתה עתיקת היומין, והיא הפכה לכפר אביונים… ארץ ישראל שוממה ומכוערת. ולמה תיראה אחרת? האם תוכל קללת א־ל לעשותה לארץ חמדה? ארץ ישראל אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה. היא מקודשת לשירה ולמסורת – ארץ חלום היא". (מסע תענוגות בארץ הקודש, כנרת זמורה ביתן דביר, תשס"ט, אור יהודה, עמוד 156).  

[2]המשך דבריו של מאהר:"ואך בחודש אלול ישובו לישן בבתיהם מפני קור הלילות, ומפני  הטל הרב היורד אז בחזקה ועובר גם דרך הגגות לחדריהם פנימה". (נוסח לא ברור, מדוע חוזרים לבית שגגו לא עומד בפני הגשם, וגם בבית חודר הגשם?)

[3]משה ריישר עלה מארץ ישראל מהעיר ריישא שבגליציה, וכיהן כשד"ר מטעם כולל גליציה ובשל כך הוא סובב המון בארץ ובעולם. בשנת תרכ"ו  (1868) העלה את רשמיו על הכתב, בספר 'שערי ירושלים', וכך תאורו: "בטבריה החום רב מאוד מאוד... ורובם הולכים בלא מכנסיים ובלא אנפלאות, רק במלבושים דקים וקלים, וכל היום ובכל שעה הם רוחצים בים כינרת, גם בלילה הם ישנים על הגגות ובכל שעה הם טובלים בים כינרת..." (שערי ירושלים תשכ"ז עמוד 36).את הלינה על הגג הזכיר ריישר גם בפרק שאינו עוסק רק בטבריה:"רוב תושביה ישנים בקיץ מחוץ לבתיהם" לא רק בפרק העוסק על טבריה (שם עמ' 35).

[4]ריצ'רד כותב ביומנו, שלאחר שחיפש מקום ללון ולא מצא, הכניסה אותו אלמנה ענייה והעלו אותו לגג הבית: "פרסנו את שטיחינו מתחת לחופת הרקיע ובירכנו את הכוכבים שבסופו של דבר שוכנו על גג מכניס אורחים" (מסעות נוצרים לארץ ישראל 437).

[5]ר' ישראל דב בער אודסר (נולד בטבריה, 1886 - 1994) מכונה גם "בעל הפתק" ו"סבא ישראל", וכך דבריו בספר "שמע ישראל": "ואני זוכר בטבריה היה אויר חם מאוד, וכל החום היה חזק כל כך ביום עד שבלילה היה גם כן חם מאד, כי האבנים נתחממו מהשמש, והיה חום גדול, וכל העיר היו ישנים על הגגות, ואני נמתי גם כן, אבל אני קמתי שעות לפני אור הבוקר וירדתי מהגג אל הבית" (שמע ישראל - דבריו מהקלטות, הוצאת 'קרן רבי ישראל', ירושלים עמוד ח).

[6]בנימין יעקב (ברקמן) ברקאי למד מישיבת 'סלבודקא' בחברון ונסע להילולת רשב"י במרון בשנת תרפ"ז (1927) את חוויותיו כתב ביומן אישי, וכך דבריו בביקורו בבית שאן: "גם בלילה היה החם נורא והיה אי אפשר לישון, ואחרי שהסתובבנו כשעה במטתנו בחם ובזעה וגם החררה דקרו אותנו, הוכרחנו לקום. אחרי כן לקחנו את הכרים והכסתות והעלינו אותם הגגה וכיסנו את עצמינו בסדינים על כל הגוף עם הפנים מפני דקירת החררה ישנו היטב עד אור הבוקר".  (ספר 'נחלת בנימין', ספר זיכרון, ירושלים תשס"ה עמ' 113). כמו כן כשמבקר בטבריה: "נכנסנו תיכף לרחובותיה הצרים וההומים מאדם בפרט בימים אלו שעוברים... אנשים דרך טבריה לצפת ומירון... מובן שכל בתי טבריה נעשים בימים אלו לבתי מלון... נכנסנו לבית ישן ומקולקל שעומד בסמטה צרה ושמה הראו לנו מקום ללון על גג הבית, הסכמנו לדבר כי באמת הוא טוב ללון על הגג מאשר בבית כזה כמובן" (שם 116).