The Yearning for the Land of Israel Among Galician Maskilim // Chapter 4

 

 

 

מאהר בספרו 'מבשרת ציון' מתאר לקוראיו היהודים את החקלאות בארץ ישראל, וכך דבריו: "דגן אין בכל הארץ, רק חיטים ושעורים, ירקות ופרי העץ רבים בה מאד, וגם באלה אשר לא נראו בארצות המערב".

אמרתו של מאהר: "דגן אין בכל הארץ, רק חיטים ושעורים", ממנה משמע ש'חיטה' ו'שעורה' הם לא בגדר 'דגן', מוסברת בכך שבגליציה ובאזורים הסמוכים אליה, עיקר מאכלם היה שלושת מיני דגן האחרים ולא חיטה ושעורה. כפי שכתב בראשית המאה ה-20 הרב ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו 'משנה ברורה' (סימן קס"ח): "וכתב המגן אברהם דמכל מקום אם היה השלמה מפת של שיפון [הוא שאנו קורין דגן ורוב הלחמים שלנו ממנו הוא]". לכך מאהר כתב שדגן הוא לא חיטה ושעורה, כיון שבשנים הללו ברחבי יבשת אירופה, לא אפו מחיטה ושעורה לחם[1].

לגבי אמרתו: "ירקות ופרי העץ רבים בה מאד, וגם באלה אשר לא נראו בארצות המערב", נראה שאכן בארץ ישראל גדלו פירות שלא היו באירופה, כגון תאנים ותפוזים, ומאהר הדגיש זאת כדי לחבב את ארץ ישראל אצל קוראיו, כפי שקדמו לו נוסעים רבים[2].

***

ממשיך מאהר ומציין: "בנחל אשכול ימצאו אשכולות ענבים אשר שנים עשרה ליטרות משקלם, וגודל כל ענב כשזופים (פפלוימן)".

תאורו של מאהר על האשכולות נלקח מנוסעים קודמים לו, על בסיס מסע המרגלים בארץ כנען כמובא בתנ"ך: "וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים" (במדבר יג כג)[3].

בפרק ג' של סדרה זו הסקנו שפעמים מאהר כתב סיקור אוטופי על ארץ ישראל ולמרות שמסתבר שידע שאין החקלאות פורחת, הוא תיאר לקוראיו חקלאות פורחת ומשגשגת, כדי לחבב את ארץ ישראל עליהם. לעומת זאת בקטע העוסק בגודלם של הענבים מנחל אשכול, מאהר כתב תאור מדויק העונה על תאורי הנוסעים כפי שישנם אף בימינו אשכולות ענבים במשקל דומה לתיאורו.

אומנם עקב כך שמאהר לא היה נוסע, אלא העתיק מנוסעים קדומים, ולמרות שניסה להעניק לקוראיו תאור אוטופי, הרי שפעמים נכנסו לספרו טקסטים בגנות ארץ ישראל (שכנראה בתקופתו היו נכונים) כגון: "תפוחי אדמה מעטים בה ומחירם רב מאד – אין שור בכל הארץ, לכן יעבודו בפרות ואחרי אשר לא ישחטו אותן רק בעת אשר לא יצלחו עוד למלאכה וכתם (!) חלף ועבר, לכן בשרם רזה ודל ורע למאכל, ובכל זה יקר מחירו, בשר הצאן טוב לאכלה, ומהם יקחו חלב, כי הפרות לא תתננה חלב מאומה מרוב עבודה".

מאהר מנסה לעדן את הטקסט בגנות הארץ, כיון שספרו נועד לגרום לאהבת ארץ ישראל אצל קוראיו, (וכפי שהעיד בהקדמתו) ולא להיפך. משום  כך מסביר מאהר שלמרות נבואות חז"ל על "משמני ארץ ישראל", המצב קשה, שכן אנו נמצאים בזמן הגאולה כפי שניבאו חז"ל על היוקר שיאמיר בזמן זה. וכך דבריו: "ואף אם היא מבורכת בכל משמני הארץ בכל זאת רב מאד מחיר כל דבר, והיוקר יאמיר, כאשר הגידו חז"ל האותיות לאחור בסוף מסכת סוטה". כוונת מאהר לציטוט חז"ל מישעיהו (מא כג) "הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת לְאָחוֹר וְנֵדְעָה כִּי אֱלֹהִים אַתֶּם אַף תֵּיטִיבוּ וְתָרֵעוּ וְנִשְׁתָּעָה ונרא [וְנִרְאֶה] יַחְדָּו." וכפי שרש"י מבאר: "המופתים הבאים באחרונה", היינו: האותיות לאחור - האותות לדור אחרון, שלפי מאהר הם היוקר שמאמיר, מיעוט תפוחי אדמה, ובשרם הרע של הפרות.

לאחר שמאהר הבהיר לקוראיו את הנבואות הקשות על המצב בארץ ישראל, הוא כותב: "נגעיה, הרוח הרע הנקרא סאמיעל או סאמוס, והוא ממית ומכלה כל מוצאו, ומביא דבר וקטב מרירי בארץ, ואותו צייר הנביא נחום בראש ספרו בכל פרטיו, גם רעשה הארץ אשר יהי בה לעיתים רחוקות, יהפוך הרים לשממות עולם, ובתים לעיי השדה. גם מכת הארבה תכבד עליה מאד, ובכל עת בואו ישחית כל יבול האדמה, ויקרא רעב על הארץ". כוונתו של מאהר לנביא נחום שבראשית ספרו מתנבא על רעידת אדמה שארעה בשנת תרצ"ז (1837), עליה נכתוב בבלוגים הבאים.

לסיכום: בפרק חקרנו מספר משפטים שמאהר לכאורה דייק בהם, כגון הדגן, ומשקלם של הענבים. כמו כן ראינו את הסבריו המשיחים של מאהר אודות פגעיה של ארץ ישראל, על כך שמדובר בנבואה על ימי הגאולה שאנו נמצאים בהם. בכך נראה שמאהר ממשיך עם הקו שהציד לעצמו בהקדמה, והוא: לחבב את ארץ ישראל על קוראיו.

 

 

[1]אומנם על השאלה האם בתקופה זו לא היו מיני דגן (שיבולת-שועל, כוסמין ושיפון) בכל הארץ כפי שמאהר מצטט, טרם הצלחתי לענות באופן מחקרי עם מקורות. ברם, שח לי מורה הדרך החוקר יחיאל גולדהבר ששיבולת שועל הייתה בתקופה זו, (וכן אמרה לי זאת מורת הדרך דורית דאון).

[2]ביניהם המקובל הנודע הרב ישעיה הלוי הורוויץ הידוע בכינוי השל"ה, שעלה לארץ ישראל בשנת שפ"ב (1622), ועודד את בניו להגיע אליה בין היתר מחמת השפע הגשמי שם, וכך לשונו: "חידוש בקבורת ר' יוסי דיוקרת ז"ל, עתה הוציאה תאנה שלא בעונתה.. רק תדעו רוממות ירושלים... וזה ראיתי... אווזים ותרנגולים כמו בפראג וכ"ש [כל שכן] פירות ויין". (אגרות ארץ ישראל, אברהם יערי, רמת גן 1971 עמ' 221).

[3]ראה מאמרו של יוסי שפנייר בו הובאו ציטוטים מנוסעים קדומים למאהר החל מהמאה ה-15, שמאחד מהם, ככל הנראה, מאהר העתיק את המשקל (יוסי שפנייר: "תפוצת גידול הגפן בארץ ישראל בתקופות קדומות על פי מקורות יהודיים ועל פי ממצאי התרבות החומרית", ('על אתר' ח'-ט', אב תשס"א).

נצטט כמה ממקורות אלו: ר' עובדיה מברטנורא בן המאה ה-15, מציין בביקורו בנחל אשכול שבאזור הר חברון ענבים גדולים יותר מכל חלקי הארץ: "ורחוק משם... נחל אשכול ועדין שמו עליו, והענבים בנחל ההוא גדולים עד היום הזה מכל הענבים אשר בכל המדינה סביב".

ר' גדליה מסימיאטיץ' שסייר בראשית המאה ה-18 חוזר על עדותו של ר' עובדיה ברטנורא, וציין את גודלם המיוחד של ענבי חברון: "אבל בחברון תבנה ותכונן במהרה בימינו, הם מרובים וגדולים מן הענבים אשר בירושלים.. ומענב אחד מתמלא הפה ממשקה".

חמש עשרה שנים טרם הדפסתו של 'מבשרת ציון' של מאהר, פורסם בעולם היהודי יומן מסעו של ר' דוד דבית הלל שבשנת 1824 סייר ברחבי ארץ ישראל, ובשנת 1832 הדפיס את יומן מסעותיו בעיר מדרס שבהודו בשפה האנגלית, ממנו אנו שואבים תיאור דומה למאהר על משקלם של  ענבי ירושלים (לא על חברון): "ומשקל אשכול מגיע לעיתים קרובות ל-18 או 20 ליטראות אנגליות". תאורו אומנם על ענבי ירושלים, אולם ניתן להניח שמאהר שהעתיק רבות ולא דק, לקח ממנו את משקל האשכול.

משקל מדויק של שנים עשרה ליטרות לאשכול ענבים, הובא ביומנו של ר' משה ריישר שהודפס בשנת 1865 לאחר פרסומו של 'מבשרת ציון' של מאהר, שם הובא בערך ענבים: "ענבים הם טובים מאד ימצאו אשכולות ענבים שנים עשר ליטרות משקלם וגודל כל ענב היא כשזיפים הנקרא (פלוימין)" הובא בשערי ירושלים, משה ריישר אצל 'ליקוטי דוד'  ירושלים תשל"ז בן ציון לאנייאדו עמ' סד.