חודש עבר מהחזרה לארץ מהמשלחת.

ואני מנסה לחשוב מה המסע נתן לי.

אחד הדברים שאולי קצת הכחשתי לפחות במחשבתי, זה השליחות. קצת ערערתי בשליחותי, אך תוך כדי המסע ולאחר סיום המסע התוודעתי לחשיבותו.

בתיעוד של מצבות המתים - נגעתי בחיים.
בחיים מלאים שהיו בעבר, דרך מילים וציורים על אבן - מה שנותר.
ומשהו בחיים שלי נינגע.
מתוודע להיסטוריה, למרחבים, לסיפורים שפועלים בי ועליי. חלקים נרחבים בתודעתי היהודית נולדו והתעצבו כאן. מאות שנים של חיים מלאים, מגוונים, משומרים ומשתנים, שעדיין פועמים בעורקיי.
מקבל פרספקטיבה, שנעשית מאוד מוחשית כשמנסה לפענח מילים חקוקות שעברו ארבע מאות חורפים וקיצים. לעיתים ברורות, לעיתים מטושטשות ושחוקות ועדיין - בשפתי, מובנות.

ככה זה קרוב למה שאני מרגיש כשאני בא למשלחת התיעוד.

זו הפעם רביעית בשש השנים האחרונות. אין לי הסבר לעצמי מה בדיוק גורם לי לחזור שוב ושוב.

האם זו החבורה שהיתה חיה בבוצאץ' או בכל כפר אחר שנותנת לי פתח לתקופה הקסומה והאפלה כאחת?