Chapter 7: Hassidim Versus Sephardim and Misnagdim

ברבות השנים התעורר ויכוח באשר לסיבת עזיבתו של הר"ש את טבריה.

לשם הבנת הצדדים החלוקים בעניין, יש להקדים; באותה תקופה בה עסק הר"ש בעלייה לארץ, החלה עלייה גדולה של מאות חסידים ומשפחותיהם לארץ ישראל. בראש עליית החסידים לארץ ישראל עמדו רבי מנחם מנדל מוִויטֵבְּסְק ורבי אברהם מקליסק.

לאחר מסע מפרך הגיעה השיירה החסידית לצפת, אולם המתנגדים שלחו לצפת כתבי התנגדות והחרמות כנגד החסידים, מה שגרם לרמ"מ מוִויטֵבְּסְק לכתוב בהיותו עוד בצפת, בחורף תקל"ח, אל ראשי קהילת ווילנה אגרת מפויסת, בה הוא מתחנן לפניהם להשכין שלום בין שני המחנות: "וה' אלוקים אמת הוא יסיר את המליץ אשר  בינותינו, המה המלשינים... המפרידים בין הדבקים, ומשלחים מדנים בין האחים המה היו בעוכרי, עוכרי ישראל, ואלה הן הגרמין בנזקין, ועל פיהם נעשה כל ריב וכל נגע, ועל ידם נשפך דם נפשות אביונים נקיים, והכשילו את הצדיקים..."[1]

גולדהבר טוען שבחודשים הראשונים החסידים חיו בשלום עם הספרדים, ולא עוד אלא שהעריצו אותם, אלא לאחר מכן פרצה המחלוקת במלוא עוזה.

על סדר הדברים אנו למדים משתי אגרות של רמ"מ מוויטבסק לחסידיו ברייסין בשנה הראשונה לעלייתו, בהן הוא מגולל את תלאותיו מחמת המצירים והרודפים בצפת הן מהספרדים והן מהאשכנזים. הוא מוסיף וכותב להם שהיקף המכאובים והמרירות הינו קשה לאין ערוך לעומת העינויים שעברו עליו ועל אנשיו בליטא [!][2].

מסתבר שזוהי הסיבה שרמ"מ מוויטבסק ותלמידיו הוצרכו לעבור להתגורר בעיר טבריה, ולהשתקע בה, כפי שמעיד בעצמו באגרת שעבר לטבריה בעקבות רשעות הפקיד בצפת שהוסת מהמתנגדים והספרדים.

גולדהבר במאמרו מסיק שסדר הדברים היה כדלהלן: מיד לאחר יציאת החסידים לארץ ישראל מתנגדי ליטא רצו להכשיל את התיישבותם בצפת, אשר שהו בה באותה עת מתנגדים מהערים ווילנה, ברוד ושקלוב, שעלו בשנת תק"ל בקרוב, בסיוע קבוצת עניים שעלו לארץ ישראל ביחד עם החסידים, התאחדו המתנגדים עם הספרדים כנגד החסידים. בעקבות כך נאלצו החסידים לעזוב את צפת לטובת טבריה, שם נתקלו בר"ש מחלמא בשנת תקל"ט (1779)[3].

פרשת ה'עניים' שהצטרפו לעליית החסידים בשנת תקל"ז, מתוארת בהרחבה במאמרו של אברהם אביש שור, פורסם בקובץ 'המעיין', 233 ניסן תש"פ, מהדורה מקוונת ראה באתר מכון עד הנה - המרכז לחקר המורשת התורנית בגליציה ובוקובינה. עוד ראה: מאמרו של יחיאל גולדהבר: "משולחנו של יחיאל גולדהבר" פרשת יתרו תש"פ.

 

[1]משולחנו של יחיאל גולדהבר פרשת יתרו תש"פ.

[2]באגרתו של רבי אברהם מקאליסק שנכתבה לחסידיו בשלהי חורף תשל"ח, מתואר האיחוד בין מתנגדי צפת לספרדים ולעניים: "נתחברו אלו לאלו לצער ולחרף אותנו. ובפרט הרב מ' שבתי מווינעציא וגם מהספרדים.. רשעים גמורים מאמינים בשב"ץ [שבתאי צבי] ימ"ש ועליהם הרשע ליב סקאליער ימ"ש. והאשכנזים עמהם.. והפקיד ימ"ש בא עלינו בעלילות דברים.."

[3]באיגרת הנ"ל נכתב כך: "וגודל חסדי השי"ת עלינו, שנתן חן כולנו בעיני הספרדים ובעיני האשכנזים אשר בכל ערי ישראל [!] וממש הם בעיניהם כחגבים לנגד האנשים השלמים אתנו". לאחר מכן הגיעו כתבי החרמות כנגד החסידים מליטא לידי הספרדים, הללו נתנו אותם לרבי אברהם מקאליסק ששרף אותם (גולדהבר בשם לקו"א, ב, מכתב כט. חיבת ירושלים, ירושלים תרנ"ז, דף מט ע"א. כת"ע ירושלים (מאסף), ה, ירושלים תרנ"ח עמ' 173) באותו מכתב כותב ר' אברהם מקאליסק שרמ"מ מוויטבסק עשה שידוך עם אחד מחכמי הספרדים בירושלים שמחותן עם חכם בכולל של טבריה שהתמנה לרב מדינה גדולה בטורקיה, ובנוסף הוא מחותן של הפקיד בטבריה.

יש להניח שהשידוך עם החכם הספרדי שהיה מחותן לחכם ופקיד טברייני, הם אלו שהכשירו את דרכם לעבור להתגורר לעיר טבריה.