א. כתב יד הלברשטם 40
מאז נתגלה ספר הזוהר על ידי רבי משה די ליאון, עסקו רבים בשאלת מחברו של החיבור הלזה. הראשון לתעד את מה שיתפתח בהמשך לפולמוס גדול, הוא רבי אברהם זכות בספרו "ספר היוחסין". שם הוא מספר על נסיונותיו של רבי יצחק דמן עכו, נסיונות שעלו בתוהו[1], לברר את אמיתות העובדה שהספר מיוחס לרשב"י[2].
במרוצת השנים, שבו הסוגיות ועלו על השולחן, הן במסגרת העולם התורני, והן - להבדיל - במסגרת המחקר האקדמי, ואין כאן המקום לדון בהם בשנית. אציין רק את שתי הגישות, זו המייחסת את חיבור הזוהר לרשב"י וחבורתו, לעומת מי שטען שרבי משה די ליאון הוא מחבר הספר, אלא שתלה עצמו באילן גדול כדי לבסס את מעמד החיבור.
והנה, אינה ה' לידי כתב יד מרתק, המפורסם כ"כתב יד הלברשטם 40[3]". כתב יד זה הוא אוסף של חיבורים מחבורת שבתי צבי, ובעיקר משל בניה האיטלקיים של חבורה זו, ובהם חומר רב ערך על אמונתם, תפיסתם הקבלית ואף מנהגים שנהגו בם. רובם של חיבורים אלו כבר נתפרסמו במרוצת השנים על ידי חוקרי התחום. כך, למשל, פרסם החוקר גרשום שלום את פרקי הגאולה של מרדכי מוכיח מאייזנשטאט מתוך כתב יד זה[4]. עוד קודם לכן, פרסם אהרן פריימן ב"עניני שבתי צבי" את חזיונות "סהדותא דמהימנותא[5]", את "נבואה מספינתא דיונה" וחומרים מרתקים נוספים מתוך כתב היד.
ב. סיפור גילויו של הזוהר
באוסף מיוחד זה, שרובו ככולו פורסם, עדיין מתגלגלים אי אלו פנינים שמחקרם טרם מוצה למיטב הבנתי. כזה, למשל, הוא הקטע הבא לקמן:
חלקו הראשון של העמוד הוא סיומו של מאמר קבלי שמתפרס על פני כמה עמודים קודם לכן, ואינו ענין לנושא דידן. אבל בהמשכו של העמוד מגיע קטע נוסף, בו אבקש לעסוק, והרי הוא לפניכם[6]:
זה מצאתי בזוהר כ"י ישן נושן אצל מורי הרמ"ז זלה"ה:
מצאתי כתוב באמת, כי ראש המקובלים ר' נחוניה בן הקנה והוא חיבר ס' הבהיר ואחריו רשב"י ע"ה עשה ס' הזוהר וחבר בו כמה חיבורי' כמו התיקונים. וכשמ' (=וכשמתו) ר' שמעון ור' אלעזר וכל הדור ההוא אבד' חכמת הקבלה. עד שהקרה ה' לפני מלך א' ממלכי מזרח, היה חופר במקום א' על עסקי ממון, ומצא שם ארון אחד ופתח אותו, ומצא ארון אחר עד ז' ארונות, א' לפנים מא', ובז' מצא ספר הזוהר.
ושלח לחכמי א"ה וחכמי אדום, ולא ידעו ולא הבינו. שלח אחר היהודים. באו אצלו וראו הספר ואמרו לו: אדונינו המלך, זה הספר עשאו חכם א' מקובל. והוא כל כך עמוק ואין אנו מבינים אותו. אמר להם, וכי אין יהודי בכל העולם - מבין אותו? א"ל: קהל יש במדינות טוליטולא, כתוב אתה ושלח להם. ושלח הספר עם גבוריו, משאוי ששים גמלים.
ואל תתמה שהרי ארז"ל בשעה שיצא הרשב"י מהמערה הוציא עמו ס' הזוהר שחיבר במערה כמשאוי ג' מאות[7] גמלים[8]. וישלח הספר לטוליטול"ה וכשראו אותו חכמי טוליטול"ה שמחו בו שמחה גדולה ונתנו למלך מתנות רבות ומשם נתפרסמה הקבלה בישראל:
כאן מתואר תיאור נוסף, מלבד זה המתואר בספר היוחסין, על פרסומו של ספר הזוהר: מלך ממלכי המזרח גילה את האוצר אגב עיסוקו בדברים אחרים. מכאן התגלגל החיבור - רב המימדים והמשקל - לחכמי טולטולא היא טולידו בספרד, ומשם נפוצה התורה לעולם כולו.
ג. הענין השבתאי של הכותב
את כתב היד הזה, שכתב - כפי שמעיד הכותב עצמו - תלמידו של הרמ"ז, ניתן לייחס לאחד משני תלמידי הרמ"ז החשובים והמוערכים על ידו[9], שנוכחותם מורגשת מאוד לאורך כל החיבורים כאן. אלו הם רבי בנימין הכהן, עליו העיד הרמ"ז ש"מסרתי לו כל כתבי הנחמדים[10]", וחברו רבי אברהם רוויגו[11].
אין אני יודע אם אחד משני תלמידים אלה כתב את האגרת בעצמו, כפי שניתן להבין מכתיבתו בגוף ראשון על "מורי", או שמא מדובר בהעתקה, כפי שניתן להסיק מכותרת (המופיעה במקום אחר באוסף) "איגרת ששלח כמוהר"ר בנימין הכהן נר"ו לכמהר"ר העשי"ל נר"ו" הכתובה באותו כתב[12], וממנה מסתבר שמדובר בכתיבת ידו של מעתיק[13]. אבל בין שכך ובין שכך, יצאו הדברים מחכמי הלכה שאמונתם חזקה במשיחיותו של שבתאי צבי[14].
זאת ועוד אחרת: יחסו של הרמ"ז עצמו לתנועה השבתאית, אכן היה מורכב יותר[15]. מחד, הוא לא היה נלהב כתלמידיו[16], כפי שאפשר להבין מדבריו הבאים: "גדולה וחזקה חזקת האר"י... ולעומתה חכמת מה"ר נתן חדשה מקרוב באה, ועדיין לא הוחזק לנביא בין רוב חכמי ישראל, ואפילו אם תמצי לומר דאלים גובריה (=של נתן העזתי), מאן לימא ליה שהוא כותב האגרת... ומה גם כי איש האלוקים וקדושו מהר"ר שבתי צבי נר"ו... לא שמענו שדיבר מענין זה מעולם[17]". הרמ"ז מסביר מדוע יש להעדיף את קבלת האר"י על פני תפיסתו של נתן העזתי[18]. מאידך, מאותו טקסט גופו ניתן ללמוד על הערכתו לאיש שבתי צבי, אותו הוא מכנה "איש אלוקים וקדושו". מובן, אפוא, שעם הערכתו לאיש (ולתנועה), אין הוא ממהר להשיל את המסורת הקבלית המוכרת ולקבל על עצמו את התפיסה הקבלית המתחדשת[19].
אבל למרות זאת, ברור שהחיבור עצמו - כתב היד כולו - ניחוח שבתאי לו, ולכן יש להניח שגם סיפור זה - על גילוי הזוהר - עוזר בקידום אג'נדה שבתאית[20]. כאן יש לשאול: הא כיצד? מה יש בסיפור זה שכותב שבתאי מוצא בו ענין?
לחידוד הדברים: ישנן מסורות נוספות באשר לגילויו של ספר הזוהר. יש, למשל, מי שסיפר "שספר הזוהר היה גנוז במירון במערה... ומצאו ישמעאלי אחד ומכרו לרוכלים... ונפלו ממנו קצת ניירים ביד חכם אחד... אמנם עיקר מוצאו היה מעיר מערי המערב הנקרא תודג'א[21]". ישנה גם את המסורת המוכרת (שהעלה רבי אברהם זכות, סבו של הרמ"ז) אודות רבי יצחק דמן עכו ש"הלך לספרד לחקור כיצד נמצא בזמנו ספר הזוהר אשר עשה ר"ש ור"א במערה... ומפני שראיתי כי דבריו מופלאים... רדפתי אחריו ואשאלה את התלמידים... מאין בא להם סודות מופלאים... ולא מצאתי תשובותיהם על שאלתי זאת מכוונות. זה אומר בכה וזה אומר בכה, שמעתי אומרים לי על שאלתי כי הרב הרמב"ן שלח אותו מארץ ישראל... ונפל ביד החכם רמד"ל... ויש אומרים שמעולם לא חיבר רשב"י ספר זה...[22]", וישנן מסורות נוספות[23]. מכל אלה בחר הרמ"ז - והנוגע לעניננו: מהדיר האוסף השבתאי - במסורת האמורה על "מלך ממלכי מזרח" שמצא את כתב היד.
ד. הסיפור בשם הגדולים
דומני שהסבר לכל האמור, ומכאן - בירור משמעותי לתוכנו של כתב היד, ניתן לקבל תוך עיון בהשוואת כתב היד למקורות מקבילים. כוונתי לכך שתיאור זה נמצא, כמעט מילה במילה, אצל החיד"א[24]: "זהר: ראיתי כתוב מהרב מהר"א רוויגו וז"ל: מצאתי בזהר כ"י ישן נושן אצל מורי מהר"ם זכות נר"ו. מצאתי כתוב באמת כי ראש המקובלים ר' נחוניא ן' הקנה והוא חיבר ס' הבהיר ואחריו רשב"י עשה ספר הזהר וחיבר בו כמה חבורים כמו התיקונים.
"וכשמת רשב"י ורבי אלעזר וכל הדור ההוא אבדה חכמת הקבלה. עד שהקרה ה' לפני מלך אחד ממלכי מזרח שצוה לחפור במקום אחד על עסקי ממון. ונמצא שם ארון אחד ובו ס' הזהר ושלח לחכמי אדום ולא ידעו ולא יבינו. שלח אחר היהודים באו אצלו וראו הספר ואמרו לו אדונינו המלך זה הספר עשאו חכם אחד והוא עמוק ואין אנו מבינים אותו. אמר ליה: וכי אין יהודי בעולם שמבין אותו? אמר לו יש במדינת טוליטילה. והמלך שלח הספרים עם גבוריו לטוליטולא וכשראוהו חכמי טוליטילא שמחו בו שמחה גדולהושלחו למלך מתנות רבות ומשם נתפרסמה הקבלה בישראל. ע"כ מצאתי כתוב מהרב הנזכר.
אכן, החיד"א העתיק את כתב היד במלואו, ואנו מוצאים בדבריו שינויים קלים מאוד מגוף כתב היד שבידינו: א. "ונמצא שם ארון אחד" לעומת ארון בתוך ארון, ובשביעי נמצא הזוהר. ב. "חכמי אדום" לעומת חכמי אומות העולם וחכמי אדום. ג. לא מצוטטת הצעת היהודים לשלוח את החומר הנמצא ליהודי טוליטולא. ד. אין אזכור לקטע האפולוגטי בו מסביר הכותב את ריבוי החומר. אלה הם דברים שלכאורה אינם משמעותיים לגופו של סיפור, ומשום כך יכל החיד"א להשמיטם.
- (הבדל נוסף בין כתב היד שלפנינו לדברי החיד"א, הוא בכך שהחיד"א מייחס את המסורת לר"א רויגו. הסבר אפשרי לשינוי זה: את הסיפור הזה הדפיס החיד"א לראשונה במהדורה השניה של שה"ג [ליוורנו תקמ"ו]. במהדורה הראשונה של שה"ג [ליוורנו תקל"ד] לא הופיע סיפור זה. החיד"א נתוודע, איפוא, לכתב היד ולסיפור בין השנים תקל"ד - תקמ"ו.
ממעקב אחר מסעותיו של החיד"א בשנים אלה, ניתן להצביע על מקום אחד בו עשוי היה להתוודע לכתב יד זה. כוונתי לתיאורו שבכ"ד אד"ש תקל"ז, בהיותו במודינה, "הלכתי עם הגביר סי' [=סיניור] חיים בעל הבית וסי' עזריה... לביבליאוטיקא... ו... סי' אברהם נתנאל העתיק לי כמה קונטריסים מכתבי הרמ"ז[25]. אם כן הוא, שבמודינה נפגש החיד"א עם כתב היד המדובר, יתכן להסביר את ייחוס כתב היד לר"א רויגו: ר"א זה חי רוב ימיו במודינה. אולי משום כך שיער החיד"א שמבין תלמידי הרמ"ז - כותב הדברים הוא רבי אברהם רויגו). -
ה. מלך א' ממלכי המזרח: דמות ריאלית?
עם זאת, יתכן ששינוי אחד - משמעותי הוא ויכול לשפוך אור על הסיפור כולו. כוונתי להבדל בין "חכמי אומות העולם וחכמי אדום" שבכתב היד ובין "חכמי אדום" שמזכיר החיד"א: מלשון החיד"א, שהמלך שמצא את כתב היד התייעץ עם "חכמי אדום" הם חכמי הנוצרים, ניתן להסיק שהספר נמצא בממלכה נוצרית מזרחית (האימפריה הרומית המזרחית [=הביזנטית] או מי מיורשותיה). אבל מהתיאור בכתב היד, שהמלך התייעץ עם "חכמי אומות העולם" העומדים במקביל ל"חכמי אדום", אפשר להבין שמדובר בחכמים מוסלמיים. "מלך אחד ממלכי מזרח", לפי זה, הוא איש האימפריה העות'מנית או מי ממלכי ערב. יתכן גם שהכותב מפליג מזרחה עוד יותר, ומדבר על מלך הודי או פרסי.
זאת ועוד אחרת: ניתן לקרוא את הביטוי "חכמי אומות העולם וחכמי אדום" כמשהו רחב הרבה יותר. הוי אומר: בעוד בהצעות הקודמות, "מלך אחד ממלכי מזרח" הוא דמות קונקרטית וריאלית, וכך גם החכמים עמם מתייעץ המלך, הרי שיתכן להציע קריאה מסוג שונה. יתכן שבעיני הכותב, איש אירופה, ה"מזרח" הוא ביטוי למרחב מדומיין[26] של מה שנקרא בפינו כיום "מעבר להרי החושך". כלומר: אין מדובר על מקום גיאוגרפי מוגדר, כי אם על דמות אמורפית ממחוזות אחרים, מעולם אחר[27].
"מלך א' ממלכי המזרח" שמצא את הזוהר אינו דמות של ממש, וכך גם החכמים הם דימוי לחכמה האנושית בכללה[28]. יש בקטע זה כדי לומר שהחומר מגיע מן הבלתי נודע. הוא מגיע מן העולמות הרחוקים, מעבר לקיים. ברור שהחיד"א לא הבין כך את הדברים, ובעיניו מדובר בתיאור ריאלי של גילוי הספר, אבל יתכן שרוח אחרת היתה עם כותב כתב היד עצמו[29].
זאת ועוד אחרת: בכתב היד מתוארת הצלתה של "חכמת הקבלה" כולה (ולא רק של ספר הזוהר), הכוללת - בעיניים שבתאיות - את הזוהר ואת ספר הקנה הקדום[30]. יש בכך כדי לסייע למחשבה שהוא מתאר כאן את מקורה הרעיוני - תיאולוגי של תורה זו, ולאו דווקא את מקורה הגיאוגרפי - ריאלי.
ומכאן לענין השבתאי שבתיאור זה: מיותר לציין שהעלאת הזוהר ותלייתו במקור נסתר ונשגב, היא ממגמותיו של כל איש חכמת הנסתר[31]. אבל הענין של מאמין שבתאי בזוהר, בהפצתו[32] ובהצגתו כביטוי לסמכות עליונה ועל אנושית - גדול עוד יותר. בעולם השבתאי, נתפס הזוהר כ"תורה מן השמים" שכוחו רב מן התורה ההלכתית הארצית[33]. לכן האדרתו והעלאתו (שלא לומר האלהתו) חשובה בבניית התורה השבתאית עצמה[34], ואף בבניית מעמדם של מוסריה[35]. מגמה זו עולה בקנה אחד עם הנסיון המוצע, לפיו ה"מזרח" ממנו מגיע הזוהר, משמעו בהקשר זה ה"לא נודע" או ה"בלתי מושג".
לפנינו, איפוא, הצעה לקריאת הסיפור כתיאור רעיוני יותר מאשר תיאור ריאלי.
ביבליוגרפיה
ספרות מקור:
תלמוד בבלי, וגשל, ירושלים תשנ"ז.
תיקוני זוהר, מהדורת צילום, ירושלים תשל"ג.
אזולאי, רבי אברהם, אור החמה, מהדורת צילום, ירושלים תרל"ו.
אזולאי, רבי חיים יוסף דוד, מעגל טוב, מקיצי נרדמים, פרנקפורט תרצ"ד.
אזולאי, רבי חיים יוסף דוד, שם הגדולים, ליוורנו 1774.
אזולאי, רבי חיים יוסף דוד, שם הגדולים, דפוס קאסטילו, ליוורנו תקמ"ו.
אזולאי, רבי חיים יוסף דוד, שם הגדולים, מהדורת קרנגיל, ניו יורק 1958.
אלקיים, אברהם (מהדיר), סהדותא דמהימנותא, אידרא, 2019.
הכהן, רבי בנימין, שו"ת הרב"ך, מהדורת הרב ניסים, ירושלים תש"ל.
זכות, רבי משה, אגרות הרמ"ז, ליוורנו תק"מ.
זכות, רבי משה, קול הרמ"ז, וורשא תרל"ט.
זכות, רבי משה, קול הרמ"ז, ירושלים תשנ"ד.
זכות, רבי משה, קול הרמ"ז, מכון קול בטחה, בטחה תשנ"ט.
לביא, רבי שמעון, כתם פז, ליוורנו תקנ"ה.
רבי שניאור זלמן מליאדי, תניא, קה"ת, ניו יורק תשס"ב.
ספרות מחקרית:
אפלבוים, אבא, רבי משה זכות: חייו, ספריו ושיטתו הקבלית, לבוב תרפ"ו.
דינור, בן ציון, תולדות ישראל (ב4), מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ט.
פדיה, חביבה, מרחב ומקום, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשע"א.
פריימן, אהרן, עניני שבתי צבי, מקיצי נרדמים, ברלין תרע"ג.
שלום, גרשום, בעקבות משיח, תרשיש, ירושלים תש"ד.
שלום, גרשום, מחקרי שבתאות, עם עולם, תל אביב תשנ"ב.
תשבי, ישעיהו, משנת הזוהר, מוסד ביאליק, ירושלים תשי"ז.
מאמרים:
אביב"י, יוסף, סולת נקיה - נפתו של רבי משה זכות, בתוך: פעמים, 96, יד בן צבי, ירושלים תשס"ג. עמ' 71 - 106.
בניהו, מאיר, שמועות שבתאיות, בתוך: מיכאל, א, אוניברסיטת תל אביב, ת"א תשל"ג. עמ' ט - ע"ז.
הוס, בועז, תרגומי הזוהר, בתוך: תעודה, כא-כב, אוניברסיטת תל אביב, ת"א תשס"ז. עמ' 33 - 107.
כשר, הרב מנחם מענדל, הזוהר, בתוך: סיני, ספר היובל, ירושלים תשי"ח.
שלום, גרשם, פירוש מזמורי תהילים מחוגו של שבתי צבי, בתוך: עלי עי"ן, עמ' 157 - 213.
שלום, גרשם, פרקים אפוקאליפטיים על ר' מרדכי מוכיח, בתוך: ספר דינבורג, ביהמ"ד למורים, י"ם תש"ט. עמ' 237 - 261.
הרצאות:
ליבס, יהודה, בעקבות שלום, הספריה הלאומית, ירושלים תשע"ב.
[1] אבל ראה במאמר הזוהר (הרב כשר), שכפי הנראה קיבל ר"י דמן עכו את ההנחה המייחסת את הזוהר לחז"ל.
[2] הדברים מצוטטים במשנת הזוהר עמ' 29.
[3] כתב היד נקנה ונתפרסם על ידי החוקר ר' שלמה זלמן חיים הלברשטם ז"ל, וממנו - לספריות בארה"ב. כיום מצוי המקור בNew York Public Library, ותודתי להם על המצאתו לידי הקהל הרחב.
[4] המאמר פרקים אפוקאליפטיים ומשיחיים על ר' מרדכי מוכיח, נתפרסמו ב"ספר דינבורג" עמ' 237 - 262.
[5] הוהדר לאחרונה (2019) ע"י פרופ' אבי אלקיים.
[6] בתוספת סימני פיסוק משלי - מ.מ.ר.
[7] הכותב לא מתייחס לפער בין "משאוי ששים גמלים" שנמצא, ובין מה ש"אמרו רז"ל" שהחיבור המקורי היה גדול פי חמש - "משאוי ג' מאות גמלים".
[8] ראה כתם פז (רבי שמעון לביא, המאה הט"ז) לבראשית קב, א: "בהיות האמת, החיבור הזה (=הזוהר) מלוקט, לקט שכחה ופאה, מהחיבור הגדול הראשון אשר שמענו שהיה משא ארבעים גמלים. ובעוונותינו שרבו, אבדנוהו, הוא וספרים אחרים... ואשר לזאת הסיבה לפעמים לא תמצא קשור ענין אל ענין".
אציין כי הרמ"ז, שהדברים המובאים כאן מיוחסים אליו, הכיר את הספר.
והשווה, מאידך, עם דברי אדמו"ר הזקן (שלא נתברר לי אם נאמרו על בסיס מסורת או מסברא) המבקש להמעיט בהיקפו של ספר הזוהר המקורי: "דאילו ספר הזוהר והתיקונים היה יכול [רשב"י] לגמור [יצירתו] בב' וג' חדשים" (תניא, אגרת הקודש, סי' כ"ו). אכן, כדי להמעיט במחלוקת (ובודאי במחלוקת במציאות), היה מי שהסביר שמעט חומר הנלמד כלימוד השגתי ("בחינת ראיה" הכולל בבת אחת פרטים רבים) הופך למסה רבה כשמדובר בלימוד אינטלקטואלי, מרובה הפרטים.
[9]אגרות הרמ"ז, סימן א: "אני נותן הודיה לה' על דבר אשר אנ"ה לידי אותן שתי פרידות טובות, כי מובטחני יעשו פרי למעלה". גם החיד"א (ערך רבי משה זכות), במנותו את תלמידי הרמ"ז, מונה את השניים האלה.
[10]אגרות הרמ"ז שם.
[11] לו ייחס החיד"א את כתב היד. ראה שם הגדולים, מערכת ספרים ערך זוהר, וראה לקמן.
[12] ומכאן סברא לומר שכתב היד הוא מבית מדרשו של רב"ך ולא של רא"ר.
[13] בשאלה זו אנו מכירים ויכוח בין גרשום שלום ואהרן פריימן. ראה שמועות שבתאיות עמ' י"ג.
[14]מחקרי שבתאות, עמ' 510. ראה גם מבוא לשו"ת הרב"ך עמ' י"ג.
[15] באריכות - במאמר "יחסו של רבי משה זכות אל השבתאות" שנדפס במחקרי שבתאות עמ' 510 - 529. וראה גם משה זכות - חייו, ספריו ושיטתו הקבלית, לבוב תרפ"ו.
[16] במקום אחר בכתב יד זה, מספר אחד הכותבים ש"זה הרמ"ז... הוא פוסח על שני הסעיפים".
[17]מחקרי שבתאות, עמ' 513.
[18] בהרחבה - במאמר סולת נקיה - נפתו של רבי משה זכות, עמ' 99 ואילך
[19] גם מחויבתו להלכה - מחויבות מסורתית היא. הנה כמה דוגמאות רנדומליות לשאלות שהן הלכתיות לחלוטין בהן עוסק הרמ"ז: "אם יזדמן לאדם ברית מילה בזמן העומר, אם מותר להסתפר", "שתיית רפואה קודם התפילה", "אם לברך על תפילין דרבינו תם" או "בענין עגונא דאתתא" - ראה מכתביו באגרות הרמ"ז.
[20] אין כוונתי לומר שנוצר כאן סיפור כדי לשרת רעיון כלשהו. כי אם לומר רק שמסורת זו עולה - בצורה כלשהי - בקנה אחד עם מוטיביים רעיוניים שבתאיים. מעין מה שכתב החוקר מאיר בניהו: "מן החרכים אפשר להציץ לעולמם הפנימי של החכמים שהלכו שבי אחר האמונה המשיחית" (שמועות שבתאיות עמ' י"ח).
[21]אור החמה ב, ג (הובאו הדברים במשנת הזוהר שם).
[22] ספר יוחסין, הובאו הדברים במשנת הזוהר, מבוא עמ' 29.
[23] מסורות אחרות - ראה משנת הזוהר שם עמ' 32 - 33.
[24]שם הגדולים, מהדורת קרנגיל, ניו יורק 1958, וראה לקמן.
[25]מעגל טוב, עמ' 91 - 92.
[26] על מרחבים שונים - ראה פדיה, חביבה, מרחב ומקום, עמ' 31 - 35.
[27] בניהו מתאר בשמועות שבתאיות (עמ' יח) את הסיפורת שבכתב היד כ"שמועות שחותם האגדה טבוע בהן".
[28] השווה עם הביטוי התלמודי "כל מלכי מזרח ומערב" שאינו תיאור לדמויות ספציפיות אלא ביטוי לכלל מלכי החברה האנושית. ראה חידושי אגדות מהרש"א לברכות ד, א.
[29]יש בהצעה זו כדי לחדד את ההבדלים בין שני התיאורים של גילוי הזוהר: רבי אברהם זכות מתאר תיאור ריאלי של גילוי הזוהר. לעומתו מתאר נכדו הרמ"ז תיאור אגדתי רעיוני לגילוי הזוהר (וראה אצל בניהו שבהערה הקודמת).
[30] ממכתב ר' משה פיניירו, חברו וחברותתו של ש"צ באיזמיר: "בחכמת האמת לא למד (=ש"צ) מעולם, כי אם הזוהר וספר הקנה" (עניני שבתי צבי עמ' 95).
[31] השווה עם ההקדמה לתיקוני זוהר, וראה עוד בתולדות ישראל, ב4, פט"ז הערה 108.
[32] על מאמצים שבתאיים להדפסת הזוהר - ראה בתרגומי הזוהר עמ' 47 - 52.
[33] ראה דברי שלום (עלי עי"ן עמ' 163) על בסיס מה שכתב ישראל חזן מקסטוריה: "משנת תי"ח 'יצא' ש"צ מחיובם של חוקי התורה שלמד מנעוריו, היינו היהדות הרבנית, והוא עומד בדרגה של איזה חוק עליון...".
[34] שעוסקת באופן ברור מאוד בהצגת התורה שלמעלה מתורת ההלכה. ראה, למשל, דרוש המנורה (לנתן העזתי. נדפס בבעקבות משיח עמ' קכ"ד): "יעבור רוח הטומאה מן הארץ... על ידי שבתי, הוא הנחש הקדוש דעביד תיקונים ברזא דעיגולים... וכל בחינת עיגול הוא בעקמומית, על כן עניניו (=של שבתאי צבי) סתומים ונעלמים, אינו ע"ד תורת משה שהוא באור קו ישר...".
[35] ראה בעקבות שלום עמ' 3.