בראשית המאה התשע עשרה החלה רוח ההשכלה היהודית המערב-אירופית לנשוב מזרחה. אל גליציה, שעד אותה עת ואף לאחריה התהדרה בתרבות עשירה של לימוד תורה ויצירה תורנית, הגיעה ההשכלה בתבנית ייחודית משלה. ראשוני המשכילים בגליציה היו, לא אחת, תלמידי חכמים משכמם ומעלה, שתפסו את ההשכלה החדשה כמשלימה את עיסוקם התורני ואף משביחה אותו. תפיסה זו הגיעה עד כדי טשטוש תחומים בין "חכמת התורה" לשאר "חכמות".
טיפוסית להשכלת גליציה היא דמותו של "הרב-המשכיל". תלמיד-חכם תלמודי המושפע מהשכלת הזמן ומבקש למזג באישיותו ובתחומי עיסוקיו את אוצר תרבות בית-המדרש עם הישגי הדור החדש במדע ובחכמה. הבולט שבין ה"רבנים-משכילים" הוא רבי צבי הירש חיות, (1805-1855), רבה של ז'ולקייב שבגליציה ומחברם של ספרים רבים.
במחקרי אבקש לשרטט את תבניתה של ההשכלה התורנית בגליציה, ולעמוד על דרכי קליטת התכנים של ההשכלה החדשה ומזיגתם אל לימוד התורה המסורתי.
מחקרי מבקש לתאר אבות-טיפוס של למדני גליציה ומשכיליה, תוך עיון בכתביהם של המשתתפים בפולמוס רב-עניין שהתעורר בסוף שנות השלושים של המאה התשע עשרה בגליציה.
בעקבות מאמר ביקורת שכתב המשכיל היהודי-איטלקי שמואל דוד לוצאטו בכתב-העת "כרם חמד" שיצא לאור בפראג אך נפוץ בעיקר בגליציה, על הגותו של הרמב"ם, הופיעו בזה אחר זה ספרים, קונטרסים ומאמרים בכתבי-עת הדנים במשנתו של הרמב"ם ומקומה בהגות היהודית לדורותיה. העיון בתגובות השונות וההתחקות אחר מקורותיהם של הכותבים השונים, מאפשרים לנו להעמידם זה מול זה תוך כדי הארת המשותף והשונה להם, ולהציע מיפוי מקיף לסביבה האינטלקטואלית בתקופה זו בגליציה.