זהירות: בנעמעניש

 

שדים ורוחות מלאו את חייהם של יהודי מזרח אירופה ומרכזה בראשית העת החדשה.

יותר מכולם, נכחו השדים בחייהם של בני פולין. טוביה הכהן (1729 - 1653), רופא יהודי שנדד מגרמניה לפולניה ולארץ ישראל, שביקש ללמד דעת ומדע את בני דורו, ולהוציא מליבם את מה שנראה היה בעיניו כ"אמונות טפלות", כותב כדברים הבאים: "שדים, אחר שנאמין במציאותם, אדבר כאשר עם לבבי: אפילו לא היו ולא נבראו, ראו שנבראו בשביל עם מדינה זו (=פולין). כי אין לך ארץ שעוסקים יותר בעסקי שדים בקמיעות בהשבעות בשמות ובחלומות כארץ הנזכרת[1]".

סיבת הדבר : הנאורות וההשכלה שהתפשטה במערב אירופה ובמרכזה, דחקה את מקומה של האמונה בשדים ובמזיקים מחיי האנשים. דב בער מבוליחוב, בן המאה השמונה עשרה, מתאר זאת בצורה מטאפורית: "ומעת בוא ממשלת אדוננו האדיר הקיסר יר"ה[2]... ברחו השדים מאלו הארצות[3]". הם המשיכו להתקיים במזרח הלא משכיל. תעיד על כך ספרות הסגולות העניפה, שפרחה באותם זמנים[4]: במאה השמונה עשרה לבדה נדפסו בגליציה ספרי הסגולות זבח פסח[5], מפעלות אלקים[6], סגולות ורפואות לר' משה כץ[7], שם טוב קטן[8] ותולדות אדם[9]. יש בכך כדי לבטא יותר מכל את מקומה של המאגיה בחיי היומיום של היהודים במקום.

 

חטיפת תינוקות על ידי כחות הטומאה

שעת הלידה באותם ימים, היתה מן השעות המסוכנות בחייהם של בני אדם[10]. גם לאם היולדת וגם לילוד, היה זמן זה אפוף בחששות[11]. בהתאם לטרמינולוגיה הדמונית, נכון יהיה לומר, שבשעה זו גדל כוחם של המזיקים. ואכן, הרבה מספרות הסגולות והדמונולוגיה היהודית דאז, עוסקת בעניני הלידה ומה שסביבה. הרבה מתפקידם של בעלי השם אז, היה להמציא סגולות ומזור לבעיות הנלוות ללידה[12]. כך, למשל, מתאר ר"י עמדין שקהל המאמינים ממתין לבוא ר"י אייבשיץ לעירו בציפיה: "איה איש האלקים, יבוא נא אלינו ויורנו ויציל נפש נשותינו היולדות מרדת שחת[13]".       

אחת מן התופעות שטרדה במיוחד את מנוחת הציבור סביב הלידה, היתה תופעת ה"בענעמניש" (=לקחת). מדובר במעשה כשפים, בו חוטפים כוחות הטומאה - השדים והרוחות - תינוקות שנולדו זה עתה, ונותנים תחתם תינוקות משלהם.

תופעה זו מוכרת כבר במקורות מוקדמים. ב"אלפא ביתא דבן סירא[14]" מסופר על דו שיח בין נבוכדנצר לבן סירא, בו סיפר בן סירא למלך על השדה לילית שנבראה כבת זוגו של אדם הראשון. היא ברחה ממנו בטענה ש"לא נבראתי אלא להחליש התינוקות כשהן משמונה ימים. מיום שיולד אשלוט בו אם היה זכר, ואם נקבה - מיום ילדותה עד עשרים יום[15]". כוחות הטומאה מזיקים, אפוא, ליילודים.

במרוצת השנים, כבר דובר על תופעה מורכבת יותר: לא זו בלבד שלילית עלולה להרוג תינוקות, היא גם - כפי שמעיד שם התופעה "בנעמניש" - לוקחת אותם אליה. במקביל, השדים גם החלו להחליף את התינוקות החטופים בתינוקות משלהם. הנה תיעוד של מקרה כזה:  "מעשה היה בימי הרב המקובל מהר"ר אליהו זצ"ל שהיה אב"ד חעלם[16], ובעיר קטנה סמוכה לחעלם, היה... רבי גבריאל וילדה אשתו בן, ושלח לחעלם להודיע להרב הבעל שם שיבוא למול הילד... והלך ר' אליהו... ובא לעת ערב, קרוב אל עיבורה של עיר, וראה נשים מכשפות ואנשים מכשפים, יותר ממאה אלף, ומפי כולם היה יוצא אש שלהבת... והיו משחקים עם הולד הנולד.

"וכשראה הרב... רחץ במים והזכיר את השם הגדול והנורא הזה... והביא שבעה סכינים ושבעה נסרים וב' ככרי לחם ושבעה מנעלים, וכל סכין נעץ במנעל אחד, ואח"כ זרק מנעליו מעל רגליו, ורחץ ידיו ב"פ, וזקף את אצבע אגודלשל יד ימנית בזרת של שמאלית, וכך היה אומר: הנני מבטל את הכישוף... בלי נזק לולד... ובזה השם המית את כל המכשפים ונטל את הילד (שהיה ביד המכשפים) והביאו לפני אביו ואמו. וכאשר בא לפניהם, הזכיר את השם הקדוש שמשיהו, ומיד ראו כל הניצבים שמה שהונח אצל אמו הוא קש ותבן, ורק למראה עיניים היה בצורת אדם, ונתן את הילד המוצל מאש הקליפות לאמו[17]". הרי לנו דוגמה למקרה שהתינוק שהיה בחיק האם, לא היה אלא בנם של הרוחות והמזיקים.

אין המדובר במקרה חד פעמי, כי אם בתופעה שחזרה על עצמה. רבי פנחס קצנלבויגן[18], מספר בספרו יש מנחילין את ששמע מפיו של "בעל שם אחד, הר"ר יוסף איש ירושלים, שהיה בקי בשמות הקדושים": "כאשר יזדמן לפעמים שהנשים הכשפניות ממיתות הילדים, והוא דבר מצוי בעוונותינו הרבים[19]".

בהזדמנויות אחרות, היה רבי פנחס עד בעצמו למקרים שכאלה: "בהיותי בקהילת לייפניק בשנת תפ"א ועדיין אותו המקרה רעה בעו"ה שמתו כמה ילדים, ונראה היתה בחוש שהיה על ידי נשים המכשפניות. כי פעם אחת, ביום השמיני ללידה... באו הנשים לישא את הילד למולו, ומצאו שניזוק הילד על ידי מעשה כישוף ולא נימול, ומת אותו הילד. וכך קרה מקרה רעה כזאת בכמה ילדים[20]".

 

חוטפים ונחטפים

החטיפה - כאמור לעיל של ילודים ממש[21] - היתה מתרחשת על ידי השדים עצמם ("מחמת לילית ומחלת[22]"), ובדרך כלל על ידי לילית[23] וצוותה. בחלק מהמקרים אנשים, ובעיקר נשים[24], שתפקדו כמכשפים ("או מחמת נשים מכשפות שיש להם שליטה להחליף הבנים[25]") הם שחטפו את הילדים. מכשפות אלו יכלו להיות גויות, וכל גויה עלולה לכך, והיו אף נשים יהודיות שנחשדו על כך[26].

כפי הנראה, התרחשה תופעה זו בבתים מסוימים יותר מאשר באחרים. הוי אומר: באותם בתים שאירע דבר כזה, החשש שהדבר יחזור וישנה - היה גדול יותר מאשר אצל שמעולם לא הוחלף תינוק בביתם. כך עולה מדברים שכתב בעל תולדות אדם: הוא מדבר באחת מסגולותיו על "אשה שרגילה ל... בנעמניש, שמחליפים בניה[27]".

 

לחשים וסגולות להרחקת המזיקים מבית היולדת

"בכן ראוי שמירה יתירה לילד היולד בפני לילית המוכנה להמית ילדים, בר מינן[28]". ואמנם, ריבוי הפתרונות המוצעים - חלקם אמצעי מנע וחלקם אמצעי תגובה[29] - יכול להעיד גם הוא על שכיחותה הרבה של התופעה. אין כאן המקום לסקור את כל הפתרונות, אציין כמה מהם: באלפא ביתא שם מסופר שבן סירא הוסיף לספר שלילית נשבעה בפני "המלאכים הממונים לרפואה - סנוי סנסנוי וסמנגלוף", ש"כל זמן שאני רואה אתכם או שמכם או תבניתכם בקמיע - לא אשלוט באותו התינוק[30]". מכאן ואילך נפוצו אותן קמיעות, שבהם שמות מלאכים אלו (ולפעמים גם שמו של אליהו הנביא או השם שד"י), כפתרון המונע את בואה של לילית ושאר המזיקים[31].

גם קמיעות ולחשים אחרים משפיעים באותה צורה - להזכיר ללילית את שבועתה לבל תזיק: רבי בנימין בינוש מקראטשין[32], בעל שם נודע, כותב כדברים הבאים: "בשעת הלידה יאמר[33] באוזן הילד זה הלחש ובדוק הוא: אליהו הנביא זכור לטוב פגע עם כוכב מרגליה, ואמר לה: כוכב מרגליה, מאין באת? ואמרה ליה: מבית פלוני(ת[34]) בן פלונית לעשות להילד הרע ולאכול מבשרו ולמצוץ מדמו וערקיו. ואמר אליהו: משביע אני עליך בשם ה' צבאות שדי שברא שמים וארץ ומים ורוח ואש ועפר... ובשם השר שלך סמא"ל וגרגרן שלא יהיה לך רשות לילך בזה הבית של פב"פ ובפרט בהילד הלז, לא בגופו ובנפשו וברוחו ובנשמתו. ולא יהיה נזק לולד בעז"ה[35]".

נוהג זה, המשיך גם בתקופות מאוחרות בהרבה. כאשר יהודה לייב מייזס[36], המשכיל הקנאי בן המאה הי"ט, ביקש לפקוח עיני ההמון, הוא התייחס בנימת כעס וזלזול ל"מנהגים... לכתוב אגרות המלאות שמות הבל והשבעות כנגד השדים... למען ינצלו מרעת השדים... שכל השתדלותם ותשוקתם אך לגנוב ולשדד הנשמות הקטנות, מהעוללים ויונקים הטהורים ונקיים מכל עוון, להתענג ולהשתעשע בהן[37]".

 

במקורות אחרים, מוצעים פתרונות מסוג אחר. לאו דווקא קמיעות או לחשים. כך, למשל, יש המציעים למנוע את כניסת לילית לבית על ידי הקפת הבית. רבי יוזפא שמש[38], שמש קהילת וורמייזא במאה הי"ז, מספר ש"תיכף אחר הלידה עושין עיגול עם נתר[39], בחדר שהיולדות בתוכה, וכותבין עליו: חוץ לילית, ותחתיו אדם וחוה. וכן כותבין סביב סביב העיגול ההוא כמנהג בכל מקום. ויש שכותבין גם על פתח אותו חדר כזה: אדם וחוה חוץ לילית. סנוי וסנסנוי וסמנגלוף וסמנגלוף[40]".

בהמשך הדברים הוא מוסיף: "שבכל לילה מיום הלידה, אשה העומדת לשמשה[41], לוקח חרב שלופה[42] ומסבב בו את היולדת[43]... ואומר איזה לחשים כידוע לנשים. וכן עושה כל לילה, ארבע שבועות מיום הלידה...". יש בהקפות אלה כדי למנוע מהמזיקים להתקרב אל היולדת[44], ובעצם - זו דרך נוספת להבריח את לילית מחדר משכב התינוק. 

 

סגולות נוספות

אך בעוד הקשר ה'הגיוני' בין הסגולות דלעיל לחשש מובן (החשש: לילית מזיקה, הפתרון: מניעת הגעתה), הרי שרבו סגולות אחרות[45], בהן לא נראה הקשר בין הבעיה ופתרונה. אם להשתמש בלשונו של זינגר, הרי שבנוסף לפתרונות הספיריטואליים, אלו הבאים מתוך התקשור עם העולמות העליונים, יש מקום גם ל"אמצעים מן הספירה העממית".

כזו היא, למשל, הסגולה הנפוצה לקחת עפר מהמקום שבו נולד התינוק, לתלות על צואר התינוק "ובטח לא יוזק ולא יכשף[46]". כמוה גם הסגולה ש"תקח שליא מן ולד אדם, לייבש ולכתוש היטב לזה הולד שנעשה לו כישוף מעט בתוך חלב אמו[47]". וכך גם הסגולה ("רפואה בשם מומחה") המציעה "לעקור פאטקאווה (?) מן הסוס וללבן אותו היטב ולכבותו בחומץ ולעלות ההבל והקיטור לגוף של הילד. כך צריך ג"פ[48]".

ולסיכום ניתן לומר, שבשל חומרת הסכנה ותפוצתה, גויסו כל האמצעים כדי להתמודד ולמנוע אותה.

 

 

קמע, הספריה הלאומית

 קמיע כשמירה מ"בנעמעניש". אוסף הספריה הלאומית, ירושלים

 

רשימת מקורות

 

?, אלפא ביתא דבן סירא, קראקא תרנ"ו.

? (רבי יואל ב"ר אורי בעל שם מזאמוטשט), מפעלות אלקים, זולקווא תפ"ה.

? (רבי יואל ב"ר אורי בעל שם מזאמוטשט), תולדות אדם, זולקווא ת"פ.

אברהם יעקב ברוור, גליציה ויהודיה, מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ה.

רבי אליהו בחור, ספר התשבי, טשרנוביץ תרט"ז.

רבי אליהו האתמרי, שבט מוסר, אור הספר, ירושלים תשל"ח.

רבי בנימין בינוש מקראטשין, אמתחת בנימין, וילהרמסדורף תע"ו.

רבי זכריה סימנר, ספר זכירה, שימלוי תש"א.

רבי חיים פרידבורג, ספר החיים, וורשא תרל"ו.

רבי טוביה כ"ץ, מעשה טוביה, ונציה תרס"ח.

יהודה לייב מייזס, קנאת האמת, וינה 1828.

רבי יוזפא שמש, מנהגי וורמייזא, מכון ירושלים, ירושלים תשמ"ח.

יצחק ארטר, הצופה לבית ישראל, ברלין תרפ"ג.

רבי יצחק צינגר, דרכי החיים, סאנוק 1912.

רבי יעקב עמדן, ספר התאבקות, חמו"ד.

רבי ישעיהו הורביץ, שני לוחות הברית, מהדורת צילום, ישראל תשכ"ג.

נמרוד זינגר, בעל השם והרופא, אוניברסיטת חיפה, ישראל 2017.  

רבי פנחס קצנלבויגן, יש מנחילין, מכון חתם סופר, ירושלים תשמ"ו.

רבי צבי הירש קאידנובער, קב הישר, מכון הכתב, ירושלים תשמ"ב.

רבי שלמה לוריא, שאלות ותשובות מהרש"ל, מכון אבן ישראל, ירושלים תשנ"ו.

 

 

[1]מעשה טוביה (ונציה תרס"ח), בית חדש פ"ח ד"ה ההבדל השלישי.

[2] כוונתו, כמובן, לחלוקת פולין והפיכת גליציה לחלק מהקיסרות ההבסבורגית בשנת 1772.

[3]הדברים מצוטטים בגליציה ויהודיה (ירושלים תשכ"ה), עמ' 204.

[4] האמור בפנים הם ספרי סגולות שנדפסו בערי גליציה במאה הי"ח. יש לציין שספרים נוספים, שחוברו גם הם באותה המאה ע"י מחברים גליצאיים, נדפסו במקומות אחרים (למשל: אמתחת בנימין, מנחות יעקב סולת, סגולות לרבי צבי הירש חוטש, ספר זכירה).

[5] מאת רבי יעקב פסח. נדפס בזולקייב תפ"ב.

[6] בהדרכת רבי יואל ב"ר אורי בע"ש מזאמוטשט. נדפס בזולקייב תפ"ה. טורקא תקכ"ז. למברג תק"ס.

[7] טוביה הרופא מזכיר (ראה מעשה טוביה שם) ספר בשם זה שחיבר אביו, ר' משה כ"ץ.

[8] מאת רבי בנימין ביינוש מקאראטשין. שתי המהדורות הראשונות נדפסו בגרמניה, אבל הספר נתקבל בחיבה בגליציה ובמהלך המאה הי"ח לבדה נדפס בשמונה מהדורות בגליציה.  

[9] גם ספר זה נדפס בהדרכת רבי יואל ב"ר אורי בעל שם מזמוטשט. זולקייב ת"פ.

[10]ראה למשל:שאלות ותשובות מהרש"ל (ירושלים תשנ"ו) סי' מ"ה: "דרך הנשים לשכוב במיטה מעת הלידה ד שבועות ולשכור לה משרתת... שלפי הסברא היא חשובה כחולי שיש בו קצת סכנה... ונראה... שצריכה רפואה ושמירה".

[11]בעל השם והרופא (חיפה 2017), עמ' 160.

[12]כך, למשל, ספר הסגולות "תולדות אדם" המרבה לעסוק בבעיות שקשורות בעולם הפריון והלידה. 

[13]ספר התאבקות ד, א. ראה דברי בנו של ר"י בהמשך הדברים שם: "מעתה אל תדאגו עוד בשביל נשותיכם ובנותיהם היולדות, כי אבי כרת ברית את מות (= כוחות המזיקים הנ"ל). יש לו קמיע מומחה בדוקה לפני היולדות...".  גם הקמיעות המתוארות בהמשך הדברים, קמיעות ליולדות הם.

[14]מדרש המיוחס לבן סירא, נדפס לראשונה בקושטנטינה רע"ט (1519). 

[15]אלפא ביתא דבן סירא, נוסח הא', עמ' 12. ראה גם תשבי, ערך לילית.

[16] רבי אליהו בעל שם (? - 1583), שימש כאב"ד חלם וחבר בועד ג ארצות. מקובל ובעל שם שסגולותיו שוקעו בספרי אותם הימים וקנו להן אחיזה רבה בקרב הציבור היהודי.

[17]תולדות אדם (זולקווא ת"פ) סי' פ"ו.

[18] רבי פנחס קצנלבויגן (המאה הי"ח), בן למשפחת רבנים חשובה בגליציה. משפחתו נאלצה לנדוד לגרמניה, ובהמשך שימש ברבנות בכמה מערי גרמניה ומרכז אירופה. צוואתו, "יש מנחילין", היא אוצר בלום על חייו וחיי היהודים בתקופתו.

[19]יש מנחילין (ירושלים תשמ"ו) סי' כ"ג.

[20] יש מנחילין שם, סי' כ"ד.

[21] ראה שבט מוסר (ירושלים תשל"ח) פרק ט"ז שלילית עלולה להזיק לילדים קטנים בכלל.

[22] תולדות אדם סימן פ.

[23]ספר זכירה (שימלוי תש"א), דף י, א: "סתם חיה היא לילית אמהון דשדין, והיא מצויה בבית והורגת ילדים קטנים". 

[24] ספר זכירה דף כ, ב: "נשים החשודות לאכול תינוקות".

[25] תולדות אדם שם.

[26] תולדות אדם סימן קכד: "ערלית טפלה שיש לחוש שהיא מכשפה ואוכלת בנים או אשה יהודית אם חשודה בכך. ראה גם שם סי' קיח. 

[27] תולדות אדם סימן צט.

[28]של"ה (ירושלים תשכ"ג), מסכת  חולין, נר מצוה ד"ה מצות סנדקאות.

[29]מפעלות אלקים (זולקווא תפ"ה) סי' רי"ז: "הקמיע הנ"ל טוב הן לשמירה שלא יבוא לידי בנעמניש והן רפואה אם כבר בא החולשה".  

[30] אלפא ביתא, שם.

[31] קמיעות אחרים לתופעה זו - ראה מפעלות אלקים שם.

[32] רבי בנימין בינוש מקראטשין (המחצית השניה של המאה הי"ז), בעל שם נודד שחיבר את "אמתחת בנימין" ו"שם טוב קטן" - ספרי סגולות ולחשים, מנהגים וליטורגיה קבלית. 

[33] לאחר הקדמת פרשה ראשונה של שמע. לאחר הלחש, יש לומר את פרק "שיר המעלות אשא עיני".

[34] במקור: פבפ"ת, ואין לדעת אם הכוונה מבית היולדת או שמא מבית התינוק.

[35]אמתחת בנימין דף לד, א. בקמיע אחר שראיתי, מסופר שאליהו פגש את לילית ושאלה ליעדה. היא השיבה שהיא בדרכה "לבית היולדות פב"פ (?) לתת לה שינתה מות ולקחת אהבת הנולדת לה לשתות את דמה ולמצות את מוח עצמותיה ולאכול את בשרה". אליהו ביקש להשביעה שלא תעשה כן, והיא נתנה לו רשימת שמות קדושים שאם תשמע אותה, לא תוכל להזיק ליולדת או לתינוק.

[36] יהודה לייב מייזס (1798 - 1831), מן החריפים שבמשכילי גליצאי. בחיבורו "קנאת האמת" (דו שיח דמיוני בין הרמב"ם ור' שלמה מחעלמא בעל "מרכבת המשנה"), הוא מבקש לעקור אמונות ותפיסות עולם מסורתיות שרווחו בציבור.

[37]קנאת האמת (ברלין תרפ"ג), עמ' 105 בהערה. ראה גם בדברי ידידו, המשכיל יצחק ארטר, השם דברים בפי הורים המחלים את פני הצדיק החסידי: "ילד שעשועינו חלה, אין רעה אכלתהו, לילית עליו כחתף תארוב" (הצופה לבית ישראל, עמ' 74)

[38] רבי יוזפא שמש, קיבל תורה מפיו של רבי אליהו בע"ש מוורמס (להבדיל מרבי אליהו בע"ש מחלם שנזכר לעיל), התיישב בעיר ושימש כסופרה של הקהילה. בתור שכזה, תיעד את מנהגי וורמייזא ואת קורות יהודי המקום. נפטר בשבט תל"ח (1678).  

[39]המנהג מובא גם בספר התשבי שם.

[40]מנהגי וורמייזא, ב (ירושלים תשמ"ח),סימן רפ"ח.

[41] היא המשרתת הנז"ל בדברי המהרש"ל.

[42] ראה אמתחת בנימין יג, א, שם מציע לעשות "כתר עיגול" זה מידי ערב שבת.

[43] ראה המתואר לעיל אודות רבי אליהו בע"ש מחלם.

[44]ספר החיים (וורשא תרל"ו),חיים טובים פ"ח: "יעשו בעלי השבעות המשביעים לשדים עיגול סביב להם, כי אין יכולת השדים לכנוס לרשות היחיד. וכן המנהג לעגל (=לסבב, להקיף) את החיות בעת לידתם אחר שהם שוכבים על המיטה, כדי שלא ישלוט בהן רוחין ולילין.  ועל כך כותבין לילית חוץ, בהזכרת ג' שמות של מלאכים". ראה גם אמתחת בנימין י"ג, א, המזכיר טעם זה. 

[45] באריכות - אצל זינגר עמ' 160 - 165.

[46] אמתחת בנימין שם; דרכי החיים, לחש לעין הרע ה (ע"פ רבי אביש אב"ד פרנקפורט).

[47] מפעלות אלקים סי' רי"א.

[48] מפעלות אלקים סי' רי"א.