תולדות בוסק

הידיעות הראשונות על בוסק הן מ-1097. העיר שוכנת על הנהר בוג, במקום בו נשפכים אליו שני יובלים. מיקומה המיוחד הקנה לה את השם ונציה של רייסן, ו-30 גשרים היו בעיבורה. ב-1411 הוענקו לה זכויות עירוניות לפי החוק המאגדבורגי, היא הפכה למרכז מסחרי חשוב ותוצרת חקלאית מכל הסביבה שווקה דרכה לחוץ-לארץ.
יהודים יחידים מוזכרים בבוסק כבר ב-1454. מ-1502 נתקיימה כאן קהילה ולה בית-כנסת, בית-עלמין ובית- מרחץ. ב-1564 קיבלו יהודי בוסק כתב-זכויות, שלפיו הותר להם לגור בכל חלקי העיר, להקים בניינים חדשים, לנהל כל מסחר סיטונאי וקמעונאי בכל ערי רייסין ופודוליה .
היהודים סחרו בתוצרת יבוא מנסיכות ואלאכיה והחזיקו בעיר חנויות רבות, בין היתר, של אריגים שזורים זהב ושל נעליים ומגפיים. עיקר מסחרם של יהודי בוסק היה בתוצרת חקלאית ששווקה לעיר הנמל גדאנסק. כן סחרו היהודים במלח במבשלות ובדגים. מאמצע המאה ה-16 ועד לגזירות ת"ח ות"ט היו הסוחרים היהודים של בוסק מן הגדולים והחשובים של כל מדינת רייסין. הם עסקו אז גם בחכירת אחוזות ובהלוואות בריבית. בגזירות ת"ח ות"ט נהרגו כמאה יהודים, אבל הקהילה התאוששה והמשיכה להיות אחת החשובות במדינה כמעט עד סוף שלטון ממלכת פולין. בכל אותה התקופה הייתה קהילת בוסק כפופה לקהילת לבוב, אבל היא קיימה את כל מוסדות הקהילה המקובלים, ובין השאר בית-חולים עם רופא מומחה.
מבין הרבנים שכיהנו באותה תקופה יצויינו: ר' אהרן (1540-1560), ר' יצחק בן אברהם חיות, שכיהן ברבנות בב' בשנים 1584-1568 וממנה עבר לכהן כרבה של פראג. הוא היה גיסו של המהר"ל וחיבר את הספרים "כתר יצחק", "שיח יצחק" ו"פני יצחק". במאה ה-17 כיהן שנים רבות כרבה של בוסק ר' יהודה אריה לייב בן יהושע האשקי בעל "לב אריה". במאה ה-18 שימש ברבנות ר' צבי הירש ב"ר משה מז'ולקווה, ואחריו ר' נחמן בן שמואל. בתקיפת כהונתו של הרב הנ"ל הגיע לבוסק המנהיג המשיחי יעקב פראנק, שהצליח לקנות לתורתו חסידים במקום. וכך הפכה בוסק לאחד ממרכזי הכת הפראנקיסטית. בוויכוח בקאמיינייץ פודולסקי (ב-1756) היו בין 19 נציגי הכת 4 בני בוסק, בתוכם רב הקהילה ר' נחמן. ראש הכת במקום, אליעזר, נימנה עם ראשי הכת בפולין כולה, בין המתנצרים מקרב הפראנקיסטים בלבוב בשנים 1759-1760 שמספרם הגיע ל-514, היו 103 מבני בוסק, בתוכם הרב לשעברבמקום הרב שהתנצר נבחר, כרבה של בוסק הרב דוד פנחס מבוהורודצ'אני, שהשתתף מטעם היהודים בוויכוח השני עם הפראנקיסטים, שהתקיים בלבוב ב-1759.
בתקופת השלטון האוסטרי הייתה בוסק לעיירה נידחת בשולי גאליציה, יהודיה התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, ובין העשירים בה היו חוכרי המיסים. את הקהילה ניהלו כנהוג באותם הימים בני המשפחות האמידות והן: הלפרן, ראטה, זייבן וגולדברג. במאה ה-19 חדרה החסידות לבוסק ורוב יהודיה היו חסידי בלז ואולסקו. ברבנות כיהנו החל באמצע המאה ה-19 בני משפחת הרבנים הנודעה באב"ד והם : ר' יעקב, חתנו של אליעזר אטינגר מז'ולקווה, בנו ר' אברהם (שנפטר ב-1905) ונכדו - ר' יששכר בר. בראשית המאה ה-20 הוקם במקום איגוד ציוני "אהבת ציון" ולידו איגוד נוער, שיסד ספריה עברית ומ-1911 הפעיל מועדון תרבות "טוינבי-האלה". בזמן מלחמת-העולם הראשונה עזבו רבים מבני בוסק את עירם, ורבים מהם לא חזרו. מהם שהיגרו לארצות הברית ומהם שהתפזרו בפולין או בחבלי אוסטריה
בזמן שלטון פולין המשיכו יהודי בוסק שמספרם פחת לכדי 60% ממספרם הקודם, להתפרנס ממסחר וממלאכה. רבים מהם קיבלו עזרה מבני עירם ארצות-הברית.

למרות הידרדרות במצבה של הקהילה בתקופה הפולנית ניהלו יהודי העיר חיים ציבוריים מגוונים למדי.  בבוסק פעלו מפלגות ציוניות, דתיות וסוציאליסטיות, ותנועות נוער יהודיות שונות. את הקהילה ניהלו הציונים, כרב המקום כיהן בנו של הרב הקודם, ר. אברהם באב"ד.

פעולות התרבות בין יהודי בוסק נעשו על-ידי האיגוד הציוני "התקווה" שקיים ספריה, אולם-קריאה ואולם-הרצאות. ב-1921 הוקם בית-ספר עברי משלים "שפה ברורה". בתחום הספורט פעל לסירוגין "איגוד ספורט יהודי" (ז'.ק.ס.).

עם כניסת הסובייטים לבוסק בספטמבר 1939 נפסקה פעילותם של מוסדות הקהילה ושל המסגרות הפוליטיות. רוב החנויות היהודיות נסגרו ובעלי מלאכה בלחץ השלטונות החלו להתארגן בקואופרטיבים. יהודים בעלי השקפה קומוניסטית תפסו עתה עמדות חשובות במוסדות העיריה וגם בחיים הכלכליים בעיר.

עם פרוץ המלחמה בין בריה"מ לגרמניה הנאצית נכנסו לבוסק הגרמנים ב-1.7.1941. הימים הראשונים לכיבוש עמדו בסימן של התנכלויות מצד האוכלוסיה האוקראינית. באמצע יולי אספו הגרמנים בסיועה של המשטרה האוקראינית 30 איש מנכבדי הקהילה והוציאו אותם להורג סמוך לכפר יאבלונקה. בין הנרצחים היה הרב ר' אברהם באב"ד. ביולי 1941 הוקם היודנראט. היודנראט נדרש לספק אנשים לעבודת כפייה בכבישים ובמחנות צבא באיזור. ביום הכיפורים 21.9.1942 הייתה האקציה בעיר. היהודים נצטוו להתייצב למפקד ליד הבית בו שכן היודנראט ואלה שנתאספו במקום הריכוז - כ-700 איש - נלקחו לבורות שהוכנו מראש ליד הכפר זבוז'ה שבקירבת זלוצ'וב ונרצחו שם ביריות. אחרי אקציה זו הוקם הגיטו.  לגיטו הובאו גם שרידי הקהילות היהודיות מיישובי הסביבה. מצוקת הרעב בגיטו גברה ומגיפת טיפוס-הבהרות הפילה חללים רבים. בחורף 1942-1943 היו מתפרצים לגיטו מדי פעם שוטרים גרמנים ואוקראינים ורצחו יהודים שנתקלו בהם. בסוף 1942 הוקם בבוסק מחנה-עבודה, ובו רוכזו בעלי-מלאכה והעובדים לצורכי הצבא הגרמני. במחצית הראשונה של 1943 התארגנה בגיטו קבוצת מחתרת בהנהגתו של יעקב אייזנברג. חברי קבוצה זו הצליחו לאסוף כלי נשק אחדים, אך הגרמנים עלו על עקבותיהם, כנראה בגלל הלשנה, גילו את מחסן הנשק וחיסלו את החשודים בהשתייכות לארגון-מחתרת. ב-19.5.1943 הוחל בחיסול סופי של יהודי בוסק. תחילה הוצאו רוב העובדים ממחנה העבודה - כ-300 במספר - והובלו למחנה יאנובסקה בלבוב, שם מצאו את מותם תוך זמן קצר. ב-21.5.1943 חוסל הגיטו.

(לפי מאמר "בוסק" בספר פנקס הקהילות, פולין, כרך שני. יד ושם, תש"ם)