שלט קטן וצנוע קבוע על קיר בית הכנסת מבחוץ, בחצר כולל גליציא, באל"ף דייקא. שלט שלא ברור אם הוא נועד לספר על שמו של המקום או על עברו. האותיות הגדולות מספרות שכאן שוכן בית הכנסת 'ציון המצוינת', הכותרת המוקטנת מלמדת על גלגלי התהפוכות שעברו עליו. ארבעים ושש שנים עברו על בית הכנסת הזה בחורבנו עד שהוצב מחדש, חמש עשרה שנים לאחר שחרור הרובע היהודי במלחמת ששת הימים. זהו לא שלט היסטורי, למרות פיסת ההיסטוריה הזעירה שבו. הוא איננו מעיד על ההיסטוריה יותר מדי, החיים סביבו שוקקים, גם הוא עצמו לא מרחיב במילים אלא אגב אורחא, משום שבית הכנסת הוצב מחדש, על כרחך שנחרב אי פעם. על נסיבות בנייתו הראשונה אין אנו יודעים מאומה, גם לא על היותו בית הכנסת של הקיר"ה, הקיסר ירום הודו, 'דעם קיייסערס שול' גם לא על התלאות שעברו אודותיו. אין הוא משמש אלא חריר הצצה המגלה טפח ומכסה אלפיים אמה, החיים סביבו שוקקים בעוצמה שאיננה הולמת מרחב היסטורי.
אנו עומדים, כקבוצה אך לא כדבוקה, בחצר כולל גליציא. בחורי ישיבת אדרת אליהו הממוקמת כיום בבית הכנסת חולפים בינותינו, נועצים בנו מבטים תוהים משל היינו אנו האובייקט המתוייר והבלתי מוסבר. הם בסביבתם הטבעית, כמו היו מאז ומקדם. צועדים לארוחת הצהרים בקומה הראשונה המחודשת (ככל הנראה היכן ששכן בעבר המקווה של בית הכנסת). מן הקיר קוראת אלי מודעה קטנה שכותרתה "תצא אש ממחשבין", אני מתקרב לקרוא את האותיות הקטנות, משוכנע שניחשתי נכונה את הרפרנס המתוחכם. אך לא, היא לא עוסקת בטכנולוגי"א, אלא במשמעות המקורית, בצורך לעסוק בחשבונו של עולם. אני נסוג נכלם אל הקיר שמנגד, חושש שמא אני מאלו שאינם מחשבין.
ברור לכולנו שישיבת אדרת אליהו הרחיבה את גבולות ישיבת שנות אליהו (על שמו של הצדיק מגריידיץ) ששכנה כאן בעבר. מה"חצר" כמעט ולא נותר דבר. המתחמים הסובבים אותה פלשו אליה ברגל גסה ולא הותירו ממנה אלא פרוזדור צר, עליו מודלים עצי פרי . הטרקלינים חשובים מן הפרוזדור וצר להם המקום, נגסו הם אפוא עוד פיסה מימין ועוד פיסה משמאל עד שאנו העומדים ברשות הרבים, חשים שלא הותרנו מקום למקומיים. אנו מתקינים את עצמנו בפרוזדור, זזים אחת הנה ואחת הנה על מנת לפנות מקום למעבר.
תרי גליציא הוו, אך אף אחת מהן איננה שוכנת על חורבות גליציה המקורית, הגיאוגרפית, זו המוצגת במפה שבכולל גליציה ומבכה את המיליונים שנטבחו עקד"ה בגאליציה ובוקובינה. קילומטרים ספורים מכאן ואולי אף פחות בקו אווירי, שוכנים בארון מיוחד כלי הקודש של "ציון המצוינת", אלו שנלקחו מכאן בחורבן המצוין בשלט הקטן. חורבן שלא זכה לשלט משלו, עד שהוצב מחדש גבול האלמנה. מאז הוזז הגבול עוד ועוד, אך עד עתה השוכנים לצידו זכורים שהם בגבול, בעיר שהיא עיר בירה ועיר ספר בו זמנית, בעיר שבליבה חומה.
גליציא בה אנו סובבים עתה, אליה הגענו מגגות גליצי"א, חיה ותוססת, משתנה כל העת, כאותו עץ פרי המסתיר את פיסת השמים האחרונה. הספרים אינם מעלים אבק, אולי הם מוצבים כאן בערימה תחת השלט משום שכבר צר המקום בפנים. לא אמר אדם צר לי, שמא משום שהוציאו את הספרים ללון בחוץ. אלו לא רק הספרים, יש צורך במסמכים ובהסברי המדריך כדי לדעת שאנו מבקרים במרחב היסטורי. לא ראינו את העדות המספרת על אוסטרייך גאליציע"ן, המתחרזת עם ציון. השלט המספר על היסטוריה קרובה יחסית, ורק בעדה מרמז על היסטוריה רחוקה יותר, הוא העדות היחידה. הסביבה איננה קופאת על שמריה. כאן סגרו פינה בפיברגלס, שקיק התפילין מונח ליד פטיש ומפתח שוודי, שלט של מפלגת נועם מציץ אלינו בין החרכים, עם נורמלי בארצנו, לא שת ליבו לחוקי השימור הדורשים הקפאה של הזמן במרחב, כזו שתגרום למבקרים את תחושת הביקור בחלל ההיסטורי. ההווה רומס בגלגליו את הזיכרון, משכתב אותו מחדש. אולי משום שאין הוא זקוק להצדקה והנמקה, קדושה שניה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא. מי שנמצא כאן, נמצא כי הוא נמצא. איפשהו על ציר הזמן הוא התחיל להיות, אבל היותו כאן עתה עומדת בזכות עצמה, לא כי הם היו כאן קודם והרי הדוקומנט.
שונה המצב בגאליציה השניה, זו שבכולל חיבת ירושלים. גאליציה ההיא נדחקת לתוך ארונות נעולים, מן החלונות המסורגים ניתן לראות את הכניסה לשכונת מאה שערים, המקום בו עמד הרב אהרן פישר לפני תשעים שנה ושבועיים והניס את אספסוף הפורעים ביריית אקדח אחת. גם זו פיסת היסטוריה, אך החדר בו אנו יושבים הוא מקדש מעט לתולדות המאה ה-19, על הציר שבין גליציה הממשית לבין יוצאיה שבנו כאן שגרירויות שלה. כל פרוטה מתועדת, גם ספר הרכבות השועטות במרחביה הפיזיים של גליציה, שמור כאן. יש הרבה הווה בחדרים הסמוכים, היכן שהכסף ממשיך לזרום מארצות הגולה הדוויה לעניי ארץ הקודש. אך הגולה כבר איננה דוויה כל כך, ועניי ארץ הקודש גם הם כנראה במצב טוב יותר מענייה של ירושלים תר"ע או תר"ץ. הפעילות היא אותה פעילות, והיא מתרחשת כהמשך ישיר למפעלותיו של כולל גאליציה ההוא, שפעל לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה, כשעדיין לא ידעו שהיא ראשונה משום שהיא הייתה היחידה.
המרחב כאן דחוס יותר, עתיר בזיכרון. הזיכרון קפוא ואינו משתנה, ההווה אינו רומס את הזיכרון אלא מצטדק בשמו, מנמק את קיומו ואת נתיבי הנסיעה שלו, בנתיבי הנסיעות של הרכבות ההן. לא רק הרכבות של גאליציה, אלא גם אלו שלקחו את יהודיה לנסיעתם האחרונה. גאליציה כבר לא תבנה ותכונן, זכרה חקוק לנצח כאן במאה שערים ת"ו, אך קיומה הפיזי התייתר לגמרי. הרוצה לצעוד במשעוליה, יוכל לדפדף במסמכיה או באלבומי התמונות של הכולל המתעדים את יוצאי גליציה של תחילת המאה העשרים. כמו ניתק כבר אז חלק מגליציה ההיא ועבר הנה, והרי הוא כאן, משומר וארוז לעד.
