ב"ה
פנים שונות ליהדות גליציה בהווה
גליציה, חבל ארץ במזרח אירופה, היתה לביתם של מאות אלפי יהודים לאורך מאות השנים האחרונות. החל מראשית המאה העשרים, אנו עדים לירידה בכמותו ובכוחו של המרכז היהודי הזה. העליות לארץ וההגירות למערב מחד, מלחמת העולם הראשונה ואחר כך השואה האיומה מאידך, סתמו את הגולל על עולם עשיר זה. גליציה היהודית, אחד הריכוזים היהודיים הגדולים, היתה למשהו שאיננו עוד.
אמרנו היתה ואיננה עוד, אמרנו ולא דייקנו. החברה היהודית הגליצאית ממשיכה להתקיים בצורות כאלה ואחרות גם בימינו. עבור יהודים רבים, שמות כמו בעלז, בויאן או צאנז אינם ענין להיסטוריה, כי אם הווה הממשיך ומתקיים בכל תקפו. כאלה הן, כמובן, הקהילות החסידיות הגליציאיות (אלו הנזכרות ורבות אחרות), המבקשות להמשיך את אותה מורשת - ואולי את אותה צורת חיים - גם כיום. כזה הוא, למשל, גם "כולל גליציה" (או בשמו הרשמי: כולל "חיבת ירושלים") - אותו מוסד ששימש כמשענתם הכלכלית של רבים מיהודי גליציה שעלו לארץ הקודש, עודנו עומד על משמרתו וממשיך בתפקודו כאז. בעבר אסף ה'כולל' סכומי כסף מהיהודים בגליציה עבור אחיהם הגליצאיים שבארץ, וגם היום - מחלק המוסד סכומי כסף גדולים[1] לרווחתם של יוצאי אותן הקהילות בארץ.
ניתן לציין צורות נוספות בהן ממשיכה יהדות גליציה. כמו, למשל, ישיבת "אדרת אליהו" שבעיר העתיקה, השוכנת על מקומה ההיסטורי של "חצר גליציה", ומבקשת להמשיך את החיים היהודיים שפיכו בין תושבי העיר הערבים. כזה הוא גם מכון "עד הנה" - או גופים אחרים העוסקים בחקר התרבות העשירה ההיא - המבקש להעמיק חקר, להציף ואולי אף לשחזר במידה כזו או אחרת את תרבותם (התורנית) של יהודי גליציה[2]. לאמר: צורות שונות לזכרון ולהמשכיות של יהדות גליציה, ולא הרי זו כהרי זו.
כדי לנסות ולאפיין את הפנים השונות של גליציה העכשוית, אציע לעיין במה שכתבה פרופסור חביבה פדיה[3] אודות המובנים השונים למונח "מקום". היא מדברת[4] על המרחב (=המקום) הממשי, המרחב המדומיין והמרחב הסימבולי. היינו: יש את המרחב כמציאות פיזית, ממשית, המנותקת ממה שמייחסים לה. לצורך הדוגמה: הכותל, בתפיסה זו, הוא קיר אבנים הממוקם בנקודת ציון מסוימת ובמקום מסוים. הא ותו לא.
אפשר לדבר על המקום המדומיין, זהו אותו מקום פיזי אם העומס הדמיוני שהרואה / החוקר / כל אחד מעמיס עליו[5]. ואפשר, בה במידה, לדבר על המקום הסימבולי, זה החורג לחלוטין מגדרי המקום הפיזי, ורואה במרחב דווקא את הסמל הלא ממשי שהוא מסמל.
הגדרות אלו הן שעומדות לכאורה בבסיס ההבדלים בין הגופים השונים והצורות השונות של אותה גליציה. יש המבקשים להמשיך את גליציה במובנה המדומיין. כלומר: להעמיס על המרחבים הפיזיים את הרוחניים. כאלה הם למשל בתי המדרש המשמשים כהעתק לבתי המדרש ששימשו את הקהילות בחוץ לארץ (חסידות בעלז בירושלים; חסידות סדיגורא בעיירה סדיגורא ואחרים). בית המדרש העכשוי, הממשי, לוקח את הנוכחים בו, את המביטים עליו, היישר אל גליציה. המבנה הפיזי מעניק את ההשראה ורומז למקור הסמכות של הקהילה הגליצאית העכשוית.
בית מדרש בעלז: זה שבגליציה והעתקו העכשוי
כולל גליציה, לעומת זאת, ארגון גליצאי גם הוא, אבל מזן שונה. מקומה של הנוסטלגיה בעולם העשיה של הכולל - אינה מרכזית. אין הוא נסמך על העבר ואין הוא מבקש ליתן תחושות של הוד והדר לאותם ימים. כאן עסוקים בפילנתרופיה עכשוית המכוונת ליוצאי קהילות גליציה, ובכך - במימד החומרי ביותר - ממשיכים החיים הגליצאיים.
רק מעט נוסטלגיה: מארכיון כולל "חיבת ירושלים" - כולל גליציה
אולי בהבדלים אלו יש כדי להסביר את תחושת המתח שניתן היה לחוות כשביקרנו - חברי מכון "עד הנה" לחקר יהדות גליציה - במשרדי הכולל. נדמה היה שההנהלה חוששת מ-over שיתוף שלנו. ניתן לתלות זאת בגורמים שונים, ועדיין - בולט מאוד היה חוסר ההלימה בין איכות החומר ההיסטורי ובין הלחץ מחשיפתו. האמור לעיל יכול להסביר זאת במעט: לחץ זה שיקף מתח מובנה בין מי שבעיניו העבר חי בצורה ממשית וחומרית ביותר בהווה ובין מי שמבקש להחיות את העבר מן העבר. בין הצורך להחיות את גליציה ובין ההנחה שגליציה קיימת במובן הפשוט ביותר (בחשבונות הבנקים של בניה..).
[1] על פי אתר הארגון: בהיקף של 6000000$, המחולקים בארבע הזדמנויות במהלך השנה.
[2] גילוי נאות: הדברים נכתבים במסגרת מכון מחקר זה
[3] בספרה "מרחב ומקום" (תל אביב תשע"א) עמ' 31 - 35.
[4] על בסיס רעיונותיו של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אן לאקאן (1901 - 1981)
[5] השווה עם דברי הרמב"ן (בראשית ג, כב) על מציאות גן עדן בעולם. שם 'מעמיס' הרמב"ן את גן עדן הרוחני על גביו של גן העדן הפיזי, הנמצא בעולם הזה.